חנה קופלר
שתי וערב

 העירוב האמנותי בפרוייקט ואדי ניסנאס נובע מאופיו הבסיסי של המקום, על המירקם האנושי שבו, מרכיביו האורבניים והעניין החברתי בו עוסק "בית הגפן" הצמוד אליו, כמרכז תרבות יהודי-ערבי. מפגש האמנות, המורכב מיסודות רבים – חומריים ורוחניים – מאפשר לאמנים המשתתפים בו להציב את יצירותיהם במסגרת פתוחה, הממחישה את הסרת החיץ בין מה שנתפס כאמנות אליטיסטית לבין אמנות פופוליסטית, בין אמירה אינטלקטואלית לביטוי אמנותי אתני, בין חומרים אציליים לחומרים "עניים", בין מרכז לשוליים ובין תפיסות עכשוויות לתפיסות מסורתיות, במטרה ליצור נקודות מפגש שתתחברנה בעין הצופה למארג ססגוני שבו ללא השתי אין לערב נקודת אחיזה.

אין בפרוייקט זה צימצום מינימליסטי או כותרת ראשית מאגדת. יש בו ביטוי אמנותי אישי שהולם את מקום הצבתה של כל יצירת אמנות בפני עצמה; דו-שיח בין יצירה ליצירה הנובע מכוח הזרימה של מסלול התצוגה עצמו; ומימד תיאטרלי בשל הצגת היצירות על גגות, קירות, סימטאות, מעברים וחללי תצוגה לא קובנציונליים. המימד הוויזואלי לא הופקע כאן לטובת הדיבור על האמנות ואני תקווה שכל יצירת אמנות – מהמאגר שבסטודיו האמן ועד לזו שנוצרה במיוחד למקום – תדבר בעד עצמה במרחב שבו היא ממוקמת.

עפרה צימבליסטה מיוצגת בתערוכה זו בשלושה מקבצי פסלים: האחד מוצב על מרפסת בית הגפן הפונה לרחוב הראשי ונושא את כותרת האירוע כולו – "החג של החגים". הוא מורכב משלושה זמרי מקהלה ופרטיטורות בידם. העבודה, בגודל אנושי, מייצגת שלוש דתות, שלושה חגים, שלושה צבעים ותפילה אחת לשלום. מקבץ שני תלוי בחלל הכניסה לבית – שני פסלי נערים הנושאים את זהותם על גבם – להם מקדישה האמנית את הפסוק מעקדת יצחק: "אל תשלח ידך אל הנער". מקבץ שלישי מוצב בוואדי ניסנאס ומורכב משתי דמויות כחולות שעל ברכיהן מונחות קערות אדמה אדומה. צימבליסטה משתמשת בטכניקת יציקות גוף הממחישה ומחדדת את מצבו של האדם באשר הוא.

איברהים נובני מציג עבודות חדשות שיצר לאחרונה בכפר מאקר, אליו חזר לאחר שהות בת שנים רבות בתל אביב. הדואליות של חייו באה לידי ביטוי מלא בעבודות אלו: צורניות והפשטה, סדר ואי-סדר, אהבה ושנאה, סוף ואין-סוף, יצר ואינטלקט, אחדות הניגודים וההכרה בשניות והדינמיקה של הכוחות המשלימים. את מצבי הנפש שלו ניתן לזהות בנקל בקונטרפונקט המהדהד בחלל התצוגה. נובני מסתייג מכל פרשנות המחפשת את האמירה הפוליטית שבתוך הסימנים או את המינון הנכון שבין מזרח ומערב. השימוש בסורגים, שברי אורנמנטיקה, קומפוזיציות שטיח, מסגרות בתוך מסגרות וצירופי צבעים 'קטלניים' מתאחדים לכלל אמירה תרבותית לשמה, אך בו בזמן הם מקרינים דימוי קיומי נטו.

עבודותיו של רן הררי, שנעשו בטכניקת שכפול שונות – החל בצילומי זירוקס של עבודות נייר סדרתיות וכלה בהדפסות על בדים גדולי מימד – הן אך הצעה להצבה בקנה מידה גדול ומשוכלל הרבה יותר. בסדרתיות המאפיינת את עבודתו של הררי ובנגיעה הקולנועית הבולטת בה, מופעלת מניפולציה המנסה לשחק במומנט הזמן ולגעת בחוויה גמישה שאין בה נקודת ריכוז אחת. הצופה בעולמו המתעתע של הררי חווה תחושת אחדות ופירוק כאחת המעוררת ספק במציאות.

אריאלה ורטהימר מציגה סידרת ציורים אבסטרקטיים המושתתים על שלושת צבעי היסוד – כחול, אדום וצהוב. כחול – מככב על בדיה עז ובוטח ככתם שנגזר משמיים, ים או מצב-רוח. אדום – ברוב המקרים מפלח, חותך בבשרו של הכחול שהופך בבדים אחרים לצהוב עז פנים, למשטח בוער וגועש שהכחולים  המשתרגים בו הופכים עורקים ירקרקים בעטיו של המפגש הצבעוני הזה. בצבעים היא רואה ישות שחודרת לתודעה כתדרים מוסיקליים או כפיעפוע של כלי דם במוח. יש מעין השהייה בחדירה הזאת ורכות מסויימת שמאפשרות היטמעות נכונה בהוויה האבסטרקטית.

מרטין אגמון משתמשת בתערוכה זו במגוון רחב של חומרים הממחישים את תפיסת האמנות שלה. על גג בית מועדון הגימלאים בוואדי היא הציבה פסל עשוי ברזל וקפיצי מזרון שמשולבות בו יציקות ברזל של ציפורים במעוף או בנפילה, כמטאפורה להתרוממות ולתחושת הריק כאחת. על קיר המאפיה הישנה תלתה אגמון עבודה עשוייה מקפיצי מזרון שבתוכם משובצות דמויות אנוש רבות ששוכפלו מדמות מפתח אחת וכן כבלים ופלטות אלקטרוניות, כעין מעשה אריגה או אסמבלאז' מדוייק. בחללי הפנים שבבית הגפן היא מציגה שתי עבודות עץ – "הבגד", כחפץ שימושי ההופך לעיתים לחפץ מקודש, ו"מדריך הזמנים", פסל קיר המתאר דמות – ספק נושאת את סביבתה ספק נישאת על ידה. בעבודות אלו היא מתחברת לעבודותיה של ג'ומאנה עבוד שפרגמנטים מעבודתה משתלבים בפסליה כקמעות ומאפשרים לה לחבר קצוות וליצור דיאלוג בין העולם המסורתי לעולם העכשווי, המפגש בין השתיים מעלה שתי תפיסות מעוגנות בתרבות המזרח.

ג'ומאנה עבוד בונה-מפרקת עולם תרבותי קיים על גבי עבודות קטנות מימד ובבדים רכים, עד שהבד הופך ליצירה עצמה. עבוד, שחזרה לכפר ילדותה שפרעם, לאחר שהות ארוכה בקנדה, מגלה מחדש את קסם הנשיות שבבית המזרחי ומתחברת אליו באמצעות מוטיבים קישוטיים וקטעי זכרונות. היא משתמשת בנופי ילדות, במקטע אורנמנטיקה בעלי אופי מקומי, בצבעוניות שנעה בין צבעי חול ואדמה ועד לחריפות הטורקיז-בורדו-ירוק, ביניהם היא משבצת כדי חרס מיניאטוריים ותופים קטנים עשויים בד, עור וחרס. החיבור בין העבודות ואופן הצגן יוצרים מכלול שהופך בעליל למיצב שבו גלומה ראייה עכשווית של עולם מסורתי, שמהולים בה השלמה והתרסה כאחת.

בגן הכנסייה הפרוטסטנטית 'סנט לוקס' הכינה שולי נחשון מיצב אדמה. מדובר במיצב מתמשך, עליו החלה לעבוד עוד בשנה שעברה. שולי התחברה לחוקיות הפנימית של הגן, החבוי בין מבנים וקירות אבן עתיקה. כשהסירה את מעטה האדמה משלוש הטרסות המרכיבות אותו, מצאה ערמות של אבן מהן שיפצה את הטרסות ובנתה את ערוגות הגן ושביליו ואת אמת המים לניקוז מי הגשמים. באחת מן הטרסות זרעה חיטה – זוהי טרסת השדה המתחלף – בשנה הבאה תזרע בה שעורה. בטרסה השנייה, שתלה גםן, זית, רימון, תאנה, וגינת תבלין ובשמים. את הטרסה השלישית ריצפה באבן וחצץ – שם ינוחו באי המקום. את גזעי הברוש שבמקום עטפה נחשון בתכלת מבריקה ועל עצי ההדר תלתה בעזרת ילדי הוואדי שקיות ניילון קטנות (שקיות הפתעה) ממולאות באדמת הגן. העץ המרכזי בגן קושט בשקיות מוכספות. למרגלות העצים הונחו צלוחיות של נבטי זרעים (כמנהג חג המולד). קישוטי החג – המאזכרים את קסם הפיתוי של עץ האשוח – יוסרו עם סיום החג, והעבודה בגן תימשך אל תוך השנה הבאה.

בגן אחר, הצמוד לסטודיו הפרטי שלו, מציג עבד עאבדי עבודת חוץ שהכין במיוחד לרגל האירוע. הפעם הוא מתבטא בפרוייקט פיסולי הנוגע בשני נושאים: מצב-אשה, ומצב-ילד. את האשה הוא מציג במסגרת/קופסא שהיא ספק חלון ראווה, ספק פינה ביתית, כביטוי למצבה ומתוך הזדהות מלאה עמה, לצידה הוא מעמיד שני ילדים, זה מעל זה, לבושים צהוב ומטפסים לשמיים. בעבודה זו מביע עאבדי את אהדתו לילד באשר הוא ואת הזדהותו עם הצורך שבפריצת מסגרות לוחצות. שתי העבודות המוצבות בגן, הפונה לרחוב הסואן, טעונות בביקורת חברתית נוקבת ומהוות המשך לתערוכה אחרת – "בעקבות הנסתר" – בה עסק בין היתר בנסתר שבדמותו של הגוף.

תחת גג בחצר הסמוכה לסטודיו של עבד עאבדי, בתוך מבנה מקושת, מציג דורון איליה גופים אמורפיים תלויים. הגופים המרחפים בחלל המבנה עשויים חומרים פלסטיים (אך נדמים כפיסות של קליפות גזעי עץ גדולים) ומשתלבים בהרמוניה עם האלמנטים הקבועים במקום: כביסה ביתית תלוייה באי סדר, אביזרים ביתיים שהונחו בחוץ, עציצים ועוד. גופים/פסלים אלו הופכים לחלק אינטגרלי מחצר הבית ו'מתאזרחים' בה בטבעיות, ככל חפץ אקראי אחר בסביבה.

תמר שחורי מציגה עבודות המבוססות על הדפסת מחשב – הן על קיר בית נטוש בוואדי והן בחלל נפרד בבית הגפן. בשני המקרים מדובר בהדמיית נוף תלת-מימדית המבוססת על גריד שהפך בעיניה לסמל של תפוצת הדימוי הממוחשב. הנוף הריק והצבתו באופני התייחסות שונים לאדם כקנה-מידה, מהווה קו מנחה ומאגד את שתי העבודות לאמירה אחת.

אברהם אילת מבצע פרוייקט דלתות לאורך מסלול התצוגה. הדלתות המוצבות בסימטאות הוואדי חדלו לשמש בתפקידן המקורי הארצי, והפכו למראי-דרך, למחוזות רוחניים. הצופה נמשך אל כתם הצבע העז בסימטה האפורה ומוזמן להתמודד עם מילים/מושגים: 'געגועים', 'חלומות', 'אשליות', 'מבטים'. בשתי דלתות המשמשות כעין כניסה לא סימטרית לסימטה קבע אילת מעין תיבת דואר. מה יכניסו האנשים לתוך תיבות הדואר שעל דלתות ה'געגועים ' ו'החלומות' בכניסה לשום-מקום?

ג'ון רירדון, אמן אורח מאירלנד, נשבה בקסם הדלתות של אברהם אילת ויצר במקום "דלת הפתעות" משלו. בדלת הלבנה של רירדון קבועים חלונות מוגפים בתריסים, ופתיחת כל תריס מגלה את סוד החלון שמאחוריו.

זיקתה של רנא בשארה לחומרים אורגניים, כביטוי שורשי-עכשווי ביצירתה האמנותית, הניבה הפעם מיצב שתוכנן במיוחד למוקד ספציפי בוואדי. "צעקת הוואדי" של רנא היא אמירה חברתית-פוליטית המתייחסת לשכונה כוואדי ניסנאס או ואדי סליב בהן נהרסו ונאטמו בתים במהלך השנים, כבשכונות אחרות בחיפה בהן טופחה בעבר תפארת הארכיטקטורה הערבית. מחאתה של בשארה פורצת מקיר בודד, שריד של בית עתיק שנהרס, אשר ניתן עדיין לזהות בו את שכבות הצבע המקולפות. הקיר כוסה כולו ברדי-מייד אורגני – עלי צבר בשרניים, שכמו "נתפרו" עליו כקישוט או כגדר חיה. בין עלי הצבר (שהפכו לסמלו של הכפר הערבי) שולבו שברי המרצפות המצויירות שנותרו בשטח, עדות זעומה לבית שעמד שם פעם ולהמיית החיים שרחשה בו.

ג'מאל חסן הציב גזע עץ-זית עתיק יומין, עקור ומפוסל, על גג בית בכיכר הקרובה לשוק. חסן מנציח את גזע עץ-הזית, המהווה סמל ברכה לבני כל הדתות,  כאיקונה גדולת מימדים החושפת את צורתו האורגנית ואת המסר הרוחני החבוי בו כאחת. הדואליות שבין ה'חומר' לבין ה'מסר', תלויה כאן בין שמיים לארץ כגעגוע מתמשך, כמצבה עקורה או כדגל של תקווה.

בחלון האיטליז שבשוק עצמו, מעל גבי מוניטורים שביניהם נקבע מקומו של עץ האשוח המסורתי, הוקרנו עבודות וידאו שיצרו עאמר דרבאס, נדיה לייבמן ושולי נחשון. רונן לייבמן ורונן ישראלסקי הקרינו את עבודותיהם באמצעות מטול וידאו שהותקן בבית קפה סמוך לשוק.

עאמר דרבאס מציע "מתנה למשפחה" – הווידאו מתפקד בעבודה זו כעין מתעדת ללא הפסקה. חיי הכפר הסמוך לירושלים והתא המשפחתי מוקרנים כפרגמנטים שהאירועים שבהם נעלמים ובמקומם מוצגים בני האדם כאינדיווידואלים הפועלים יחדיו.

"זכרונות" הוא שם עבודתה של נדיה לייבמן. מדובר בזכרון תמונתי, זכרון אלקטרוני. נדיה מנסה לבחון את חייה לאור מות אמה ולידת בתה. באמצעות חומרים מצויים כסרטי 8 מ"מ וטכנולוגיית וידאו, מתנגשים הזיכרון הוויזואלי של הסרט והווידאו הביתי עם קשיי היומיום בחלל הבית.

שולי נחשון מציגה ארבעה סרטי וידאו המוקרנים בזוגות ובמקביל. זה מול זה מוצגות: סימה – אימה, המכינה מאכל מרוקאי מסורתי – קוסקוס ולביבות מבצק מתוק, ולעומתה, וודחה – אם בדואית, המכינה אורז בקינמון ומשמרת זיתים. בסרט השלישי נראה אביה, אהרון, בעת תפילת שחרית, מניח תפילין ולעומתו, חסאן, אב בדואי, רועה את צאנו בשדה שליד ביתו.

רונן לייבמן מציג שתי עבודות. האחת, "קומפוזיציית וידאו מס. 1", היא מעין מוזיקה ויזואלית שנוצרה משלושה דימויים צבעוניים המסמנים את מרכיבי הקולנוע והווידאו-סאונד. ההתייחסות לדימוי איננה כאל סיפור אלא כאל מקור אור, צבע ותנועה. בעבודה השנייה, "הצעד" (חלק ממיצב), מציג לייבמן צעד קדימה, צעד גדול ובטוח, קביעת עובדה. הצעד מופיע כמטאפורה וכסמל לחברה זכרית כובשת. הסרט הוא בחינה ויזואלית וערכית של "הצעד קדימה".

רונן ישראלסקי מציג "מציאות אלקטרונית מדומה" כשמצלמת וידאו מכוונת על מצלמה אחרת, מקליטה אות, המופיעה ויזואלית כאדם מתבונן דרך המצלמה המקליטה. זהו מעגל וידאו סגור המועבר תוך כדי בניית מבט אלטרנטיבי על המציאות של עשיית פיקציה. העבודה "אחד ממיליון" מתמקדת בעיקרה במניפולציה של הדימוי, במיבנה וביחסיו אל בהירות המסר שבדיוקן העצמי.

במורדו של רחוב תלול המחבר בין מסלולי התצוגה הציב קובי הראל את פסלו המתכתי על עמוד חשמל בודד בשטח. היצירה "פרפר כבד" היא בת למחזור פסלים חדש, שתחילתו בשנת 1995. אחד המאפיינים של מחזור זה הוא ההד הברור לעבודות מוקדמות יותר שיצר בתחילת שנות התשעים. "פרפר כבד" הוא מעין רפליקה נשית לפסל מוקדם יותר – "אגן רחצה ללבבות של צדיקים". ממקום שבו כל עבודה של קובי הראל היתה עטופה במעטה עבה של מילוליות, שתמך את הצורות, עבר האמן במהלך עבודתו שינוי למקום שבו אין לו מילים להוסיף לעבודה לאחר שהסתיימה.

בהמשך, בגלריה שבבעלותו של טוני – תושב הוואדי, שלרגל האירוע הקים בפרק זמן קצר חלל תצוגה לאמנות עכשווית (לצד חנות העתיקות ולסדנת קליעת הקש המסורתית שלו), מציגים במשותף אסד עזי וגדעון גכטמן.

אסד עזי מציג כעשר עבודות מסידרת Red Rose  שהחלה כתרגיל ב-1994 בעקבות גיליון שהקדיש כתב העת "משקפיים" לנושא 'צבע'. הוא בודק משחקי לשון וצבע בין המילה 'אדום' שהופכת בכתיב חסר ל'אדם'. מכאן הוא עובר למוטיב "השושנה האדומה" ועורך אותה בדיוק בין "השושנה הויזואלית" לבין "השושנה הטקסטואלית". באופן כללי נבדקה כאן הנוסחה של טקסט בציור או טקסט ודימוי. הקומפוזיציה שנבחרה לסידרה זו היא קומפוזיציה ביזאנטית שהתעלמה מן המימדים המרחביים והשאירה את הדימויים הרצויים בין המרכז לשוליים. בתהליך העובר מפיגורציה להמשגה נקשרים האהבה והמוות לאדם ולפרח במשחקי מילים, צורות וצבע, כבמעבדה הבוחנת את ההיבט הרוחני והרגשי של מעשה היצירה.

גדעון גכטמן מציג שני כדים עשויים פיברגלאס וצבועים בסופרלאק שעליהם מודבקים צילומי איברים אורגניים שנלקחו מספר אנטומיה. הכדים הם חלק מסידרה מתמשכת שתחילתה בשנות ה-80. השנה הוצגו הכדים בהקשר שונה במקצת בתערוכה "במימד הקולי", שנערכה בבית האמנים בירושלים, שלוותה בהקלטת המסתם המלאכותי שהושתל בליבו של גכטמן בשנת 1973. מדובר בהקלטה המקורית של המסתם שהושמעה בתערוכה "חשיפה", משנת 1975. העבודה מתקשרת לתצוגה נוספת שנערכה השנה, תחת הכותרת "אמן מכין לעצמו מצבה". בעבודה זו, שהיא צוואתו המודפסת של גכטמן, חתומה על-ידו ועל-ידי עורך-דין, הוא מצווה על יורשיו לשרוף את גופתו לאחר מותו ולשבץ את האפר באחת מעבודותיו. הכדים המוצגים בתערוכה הנוכחית הם בפועל אחת האפשרויות לאיחסון האפר.

חסן חאטר יצר במעלה הרחוב המוביל לסביבת הגלריה של טוני עבודת בזלת המשתלבת בפינת קיר חיצוני של בית מגורים. חאטר חתך בלוחות בזלת מנוסרת יונת שלום, אותה קיבע על הקיר ולמרגלותיה הציב בשורה עורפית חמש אבני בזלת שהפכו למאגרי/ מיכלי מים. עבודה זו, שתישאר דרך קבע במקום, מקרינה פשטות ומיומנות של נגיעה באבן הקשה ונושאת עימה אמירה ישירה ובלתי מתחכמת, שהופכת כמעט לסמל או לאנדרטה עכשווית בקנה מידה אנושי ובגובה העיניים.

על רצף גגות שטוחים הניבטים למרחוק, מונחות בשורה עורפית עגלות ברזל טעונות אבנים, זכוכית, טיט וקש, שיצר ז'אק ז'אנו. כהרף העין שבין היש לאין מתנהלת לה שיירת העגלות, כנוודים על אם הדרך וכסמן של מצב פיסי-נפשי. ז'אנו ממחיש כאן מסע זהות אישי שביטויו נדודי נצח וטלטלות נפש כתמצית הקיום האנושי. המסע הטעון לובש ופושט צורה לאורך כל מסכת יצירתו של ז'אנו שהשכיל להפיק חוויה רוחנית של ממש מפסולת וגבבה וליצוק משמעות בהידוק שבין אמנות לאמונה.

על גגון בכניסה לבית מגורים פרטי הציב אחמד כנעאן פסל אמורפי בצורתו, מעוטר באלמנטים אורנמנטליים. פסל זה מסמן פריצת דרך חדשה ביצירתו של כנעאן, שעוברת כאן תהליכי הפשטה ובמקביל מרמזת על הקשר ההדוק בין עבודתו הפיסולית לבין עיסוקו בציור. החיבור בין הפח המגולוון, הצבעוניות המזרחית המתקתקה והצורות המעוגלות, יוצר זרימה בין פנים הפסל לבין המעטפת המגדירה אותו ומקנה מימד נוסף ליצירתו בכללותה.

אלי רן מבטא בתערוכה זו שתי אמירות קוטביות זו לזו במהותן הבסיסית. על גג גבוה בצומת רחובות ראשי בוואדי העמיד פסל ברונזה צבוע בכתום זוהר. הפסל המכונף משנה את צורתו הן משום התנועה הסיבובית המאפיינת אותו והן בעקבות זוויות הצפייה בו. יש והצופה חווה מעין משק-כנפיים, המתחדד לעין ערוך בשל צבעו העז של הפסל. פרוייקט ה"כדים" לעומת זאת שונה בתכלית ומאזכר דימוי נפוץ בהווי המקומי. אלי רן יצר מעין סיפור מזרח תיכוני שנפרס על פני 21 הכדים שפוזרו במוקדים שונים בכל מרחבי הוואדי. בכדים, שצורת גופם משתנה לאורך מסלול ההצבה, הוא חרט, חתך, החסיר, הדביק וצייר בצבע, ברקמו "תסריט" השייך כולו למקום, לחברה ולסביבה.

נורית צדרבוים המשיכה ופיתחה את המיצב אותו יצרה בשנה שעברה בשני מקומות שונים בוואדי. העבודה "מראות בוואדי" לבשה השנה מראה חג מחד, ומאידך היא נושאת בחובה את "מאורעות" השנה שחלפה ואת אלו שקרו במהלך התצוגה. המראות שמוקמו על-גבי חלונות אטומים של בתים נטושים קולטות את מראי הוואדי, מעוותות ומשנות מראית בהתאם לזווית ולאור המתחלף במהלך שעות היום והלילה וחוזרות אל עיני המתבונן במשנה אקספרסיביות. השנה הוסיפה נורית לעבודתה אלמנטים אופייניים לחג המולד וקישטה את המראות בפרחים, עצים וכדים קטנים ובחלקן טבלה אותן בכחול ים-תיכוני. הכדים שובי הלב נתלשו פה ושם על ידי עוברי אורח, כך שאלמנט ההתרחשות והשינוי המתמיד ממשיך להקרין את החומר ההולך ומתמעט והופף לתוכן.

שמואל פאר הציב את פסלו "ונוס יורדת לוואדי" במורד מדרגות דור המובילות ממוזיאון חיפה אל תוך ואדי ניסנאס. הפסל עשוי כרישום בחלל ונדמה כספק שלד של עלה, ספק דמות נשית. הרישום הכהה בחלל מתמזג ברחוב המדרגות ומתייחס אקולוגית אל מצבו של האדם ביקום. הקווים בעבודה זו מגדירים מישורים וחללים שבאמצעותם הופך שמואל פאר את האוויר התחום במסגרת  'רישום' לחומר מפוסל.

את מסלול התצוגה חותם מיצב של בלו-סמיון פיינרו. על גג גבוה, המשקיף על פני מתחם התצוגה כולו, הציב פיינרו רמזור לשמים. הרמזור מהווה נקודת ציון, מוקד איתות, צו קריאה, ובעיקר, הוא מצליח לעצור כל עובר בהשתאות, ומותיר סימני שאלה רבים.

קטלוג התערוכה צולם כולו על-ידי שני צלמי העיתונות אלדד רפאלי– צלם המוספים של עיתון "ידיעות אחרונות", ומיקי קרצמן– צלם עיתון "העיר" ועיתון "הארץ". הקטלוג מהווה נדבך נוסף וחלק בלתי נפרד מהתערוכה כולה. השניים ניסו לשלב בין האמנים עצמם, עבודותיהם, ואופיו הייחודי של ואדי ניסנאס. הם השכילו להעביר את אווירת הסביבה, האור המקומי, ואת קונספציית שילוב יצירות האמנות בנוף הקיים. תערוכת צילום של השניים מתוכננת כפרוייקט נלווה שייתעד מנקודת מבטם את אירועי האמנות בלב השכונה החיפאית, ותהווה מסמך שבאמצעותו יהדהד האירוע גם לאחר נעילתו, עם תום "החג של החגים".

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013