חנה קופלר
60 כח סוס+

 תערוכת האמנות הנפתחת מדי שנה בחודש דצמבר במסגרת פסטיבל "החג של החגים" הפכה לחלק בלתי-נפרד מהתכנים המייצגים את מהותו של "בית הגפן" כמרכז תרבות יהודי-ערבי. היא מאכלסת הפעם למעלה מ-60 אמנים מרחבי הארץ על כל מגזריה ומשקפת את הפלוריזם התרבותי המאפיין את מקומנו. כדימוי מוביל לתערוכה זו נבחר הסוס, שבאמצעותו מימש כל אמן מבין המשתתפים את רעיונו הוא במדיומים השונים שמאפשרת האמנות הפלסטית, ובהשראתו נתן כל אחד מהם ביטוי למכלול ההיבטים הכרוכים בייצוגו.

בשנות ה-60 התגלתה במערת היונים שבגליל חרותת של סוס שגילה מוערך בכ-30 אלף שנה. מכיוון שהסוס היה סמל רב-עוצמה באמנות הפרהיסטורית ושימש מושא לביטויי פולחן, אמונה ומיתוס, הניחו החוקרים שהיא נוצרה בעקבות ההשפעה של ציורי המערות שנתגלו בספרד (מערת אלטמירה, כ-12 אלף שנה לפני זמננו) ובצרפת (מערת לסקו, כ-17-18 אלף שנה לפני זמננו), שעל קירות שתיהן מצוירים בעלי-חיים, בעיקר ביזונים וסוסים. אך עם אישוש גילה של החרותת, ניתן היה לקבוע בוודאות שהיא קדמה בהרבה לתגליות שמעבר לים, ויש לשער שאף השפיעה על מהלך האמנות באירופה ולא להיפך. שתי תגליות נוספות (מוקדמות בהרבה מחרותת הסוס) הפריכו כליל את הסברה כי ראשיתה של האמנות האנושית היתה באירופה, כפי שהיה מקובל לחשוב במאה השנים האחרונות. אך לא רק בתקופות קודמות, כי אם לאורך ההיסטוריה כולה, שמור מקום של כבוד לסוס באתוס הלאומי של כל אומה ואומה, ואמנים רבים בכל הדורות התמודדו עם דימויו וסימוליו השונים. מהלכי מלחמה ופיוס, ניצחון וכניעה, שלום ועבודה; אקטים של גבורה, תחרות, אצילות, כוח וחולשה, יופי ואהבה ואף חיים ומוות מונצחים בסצינות ציוריות ופיסוליות שבהן מככבת דמותו של הסוס כחלק בלתי-נפרד מתולדות האנושות המשתקפים בראי האמנות לאורך הדורות.

  שילובן של יצירות אמנות בחוצות ואדי ניסנאס הפך למסורת ייחודית ובלעדית שמנהיג בית הגפן. במסגרת הפרוייקט המקיף הוצבו פסלים ומיצבים גדולי-ממדים על גגות הבתים, בין הסימטאות, בכיכרות ואדי ניסנאס, ברחובות ובגנים הסמוכים לו. עבודות המיועדות לחללי פנים הוצגו באולמי התצוגה שבגלריית בית הגפן, בסדנאות האמנים שבסביבתה ובחללים האלטרנטיביים הממוקמים בוואדי עצמו. מדי שנה, עם פרוס החגים, עוטה הנוף האורבני שבמיתחם התערוכה ממד נוסף שמדגיש ומסמן מחדש את קו הרקיע של השכונה החיפאית, מחבר בין רחובותיה וסימטאותיה, חודר אל תוך בתיה ויוצר התייחסות ומעורבות בקרב תושביה והמבקרים בה.

התייחסות מסוג אחר נוצרת בקרב האמנים המשתתפים. יש שעבודתם מותאמת אל זירת ההצבה ויש שמתכננים יצירה חדשה למקום ספציפי שנבחר על-ידם מלכתחילה. בשל תבניתו הטופוגרפית של ואדי ניסנאס ותצורתו המדורגת, משמשים גגות הבתים במות אידיאליות להצבת פסלים, כך שרוב התצוגה מתנשאת מעל גגותיו, אך גם החצרות הפנימיות, קירות הבתים, מדרגות הרחוב, המרפסות, עמודי החשמל ושערי הכניסה למבנים הופכים לאתרי תצוגה אטרקטיביים.

רבים מבין האמנים התייחסו אל הסוס כפשוטו והפגינו ביצירתם גילויי יופי, עוצמה ורגש. פסל הברזל של קדישמן, המתנשא לגובה של כארבעה מטרים, מקבל את פני צופיו בצהלה ספק אנושית ספק חייתית וקווי המתאר שלו מותירים כעין סימן שאלה גדול בחלל. אורי ליפשיץ, שמצייר סוסים להנאתו, מפגין וירטואזיות של קו, הדר ועוצמה השועטים מתוך הציורים המונוכרומיים גדולי-הממד. איליה בעיני מתפייט בספירלת ברזל עטורת סוסים ממריאים, עד שהעין מתקשה להבחין בין פוזיטיב לנגטיב. מרטין אגמון שהסוס משמש לה מקור השראה מזה שנים, יוצרת רישום כחול-מטלי בחלל, שאותו ביצעה בטכניקה של נפחות קרה, המקרינה קלאסיקה עכשווית. טניה פרמינגר מציגה דיוקן: ראש סוס מפוסל באבן גיר שבעיניו מבע אנושי רך המצליח לגעת בנימים חבויים. חגי ארמן יוצר אווירת חג במיצב של סוסי משחק עשויים עץ ועטורים בדגלים, שאותו הקדיש לילדי הוואדי. שולי נחשון, הממשיכה לטפל בגן הצמוד לכנסייה הפרוטסטנטית – שבו היא משתמשת כמיצב אדמה מתמשך – הטמינה במרחבי הגן סוסי הפתעה לילדים, העמידה סוס נדנדה בינות לחבילות קש ותלתה שקיות סוכר מנייר מוכסף על ענפי העצים הפזורים בשטח.  דודו גרשטיין מציג סוס עץ לבן, עשוי כמקלעת מפורזלת. זכר אורלוב, שוש בן דוב, מרדכי חזן, זינה מנדסון, סטן פורת ודוד שמוקלר מציגים מבט רומנטי על סוסים, בעיקר בטכניקה של שמן על בד.

אריאלה ורטהימר משתמשת בצבעי אקריליק להנצחת דמותו המרומזת של סוס ערבי מזן מצרי. יונתן דרמון יצק בברונזה ירקרקה סוס קטן בעל נטייה קוביסטית. צדוק בן דוד, בתחריט שאותו הוא מכנה "כוח סוס" מראה רישום מדוקדק ומושלם של שלד סוסי ובעצם מציג את מקור עוצמתו ויופיו המושלם. שמחה שירמן הציג בשנות ה-80 תערוכה שאוכלסה כולה בצילומי סוסים לבנים מהעיר עכו- מקום הולדתו. שלושה מבין הצילומים דאז מוצגים בתערוכה הנוכחית. סוסי עכו של שירמן, כך נדמה, לקוחים ממקום חלומי בארץ אחרת, אך מסתבר שהם ייחודיים לאזורם והיוו חלק בלתי-נפרד מנוף ילדותו. בקיר שלצידם, תלויה סדרת דיוקנאות סוסים שצייר גלעד קידר באורווה של קיבוץ מעברות, שהיתה גם מקום עבודתו היומיומית. קירבתו הרבה אל הסוסים יצרה התייחסות אנושית לדיוקניהם, הניכרת בנגיעת מכחול רכה, או במגע גרפיט בוטח.

היו מבין האמנים שהשתמשו בנושא המוביל לשם נקיטת עמדה, להבעת מחאה, לתיאור תמונת מצב, לאמירה או הכרזה אישית. עבודות מסוימות מוצגות כמטאפורות, באחרות הסוס כדימוי אינו בנמצא כלל והוא בחזקת נעדר-נוכח, ולעתים מוחלפת דמותו או מתערבבת  ב"קרובי משפחה" אחרים. טרטקובר ואשרף פואחרי העדיפו להתמודד עם הנושא באמצעות תחליף: דמותו של חמור. הראשון מציג הדפס של חמור בשחור/לבן מלפני כ-10 שנים, שעליו הוסיף כיתוב באדום: "כוח סוס". השני מיזג בין סוס לחמור עד שהפך למעין אמבלמה, שאותו הטביע בצבע שחור על גבי קיר בניין בוואדי, והדפיס בלבן על בד מזרחי דקיק ומוזהב שתלה בכניסה לבית הגפן. פואחרי מכנה עבודה זו: "fifty-fifty". בלו סמיון פיינרו התקין מעבר חצייה לסוסים והעמיד רמזורים, תקניים לכל דבר, משני עברי הכביש. המראה הכמעט ביזארי עורר תמיהה והעלה חיוך בפני כל עובר ושב.דניאלה שינמן השתמשה בהשכלה אנושית וכינתה את המיצב שיצרה "ממשלת סוסים". פיליפ רנצר, בעבודה ללא כותרת, מעלה למעשה תהייה הנוגעת בזהות. בתוך קופסת פרספקס ניצב סוס לבן כרות ראש שעל גבו רוכבת בובת קוף שעליה רוכב פוחלץ –ציפור הנושא במקורו פתק עליו רשום בצרפתית "איבדתי את דרכוני". דרור קרטה יוצא במחאה חריפה על מצבו של הסוס. במיצב בחלל הגלריה תלה סוס שעורו נפשט מעליו; נדמה שבאקט הבא יעלה הסוס על השולחן כסלמי משובח. הוא קורא לעבודתו זו, סתם כך – "סוס".

דורון איליה מציג בעירוב חומרים גופים אמורפיים תלויים שאותם הוא מכנה "שאריות סוסים". בסקיצה שהיא הצעה לפסל, הופך ערן שקין את הסוס על גבו כשרגליו הופכות לחלק בלתי-נפרד מעמוד נישא השמיימה. "סוס מזרח תיכוני" של יצחק דה לנגה עשוי עץ. תוכנו הפריסקופי מאפשר צפייה על הוואדי וסביבותיו לכל הנכנס אל קרבו. "מרכבת האלים" הפרטית של דוב צ'רנוברודה היא מעין כרכרה עמוסה חלות שבת קלועות, מובלות על-ידי סוס עץ קטן. איברהים נובני יוצר שילוב בלתי אפשרי בין רדי-מייד קיטשי – שטנץ עשוי גבס שעליו כרכרת אלים ואלות בדהירה – לבין מטרה שחורה שאותה צייר על גבי התבליט הלבן, ושסביבה הוא מהתל באיות מוגדל ומבולבל של חתימתו. שוקי גריפית מצייר אגדות בצבעי אקריליק. הסוסים המופיעים בציוריו (והם מוטיב תדיר בעבודתו) מתגלים כמו בחלום נגוז. אורה סגליס העמידה שיירת סוסי עבודה עשויים קרשים ופסולת שנלקחו מאתר בנייה. היא מיחזרה שאריות שנזרקו לזבל והפיחה בהם רוח חיים. מוטי מזרחי הדפיס על דגל מונף ברווזים כחולים עפים בשמיים. על ראש התורן הציב סוס קטן יצוק בברונזה בתנוחת זינוק. "המרוץ" של מזרחי מתרחש בשמיים אך אינו מוביל לשום מקום. אודי דיין חיבר סילואטה של סוס לגלגלי אופניים. "אופנוסוס" שלו מצא את המקום הראוי לו משהוצב על כרכוב שער הכניסה לגן הילדים בוואדי. בעבודותיהם של חסן חאטר, ז'ק ז'אנו, חן שיש ויעקב חפץ אין כלל דימוי סוסי. חאטר חיבר מרצפות בזלת זו לזו ובתוכן הותיר עקבות של פרסות סוס שועט. ז'אנו השתמש במוטיב הנדידה והציג שתי עגלות ברזל, שמשאן הוא בית – ביתו שלו. עגלותיו אינן רתומות ושום סוס אינו מושך בהן. חן שיש, שמתייחסת בעבודתה למסורות אתניות ולאמונות למיניהן, יוצאת מנקודת הנחה שחלב סוסות משמש לצורכי מרפא. בסמוך למיצב פחים, משפכי פלסטיק ופרסות היא תולה שלט שבו היא מציינת: "זה לא חלב עזים". יעקב חפץ התקין הדפס דיגיטלי על קיר שלם בחלל הגלריה. אופנוע גרמני ממלחמת העולם השנייה הוא הדימוי בהדפס. שם העבודה: "16 כוח סוס – סדרה מלחמתית".

אמנים אחדים שאבו את השראתם מן המיתולוגיות, ומבלי שנדברו ביניהם צצו – על גגות הוואדי, בכיכרות קטנות, על גבי קירות ובגלריות – סוסים מכונפים בווריאציות שונות. אחמד כנעאן הציב על גג לבן סוס מכונף בפח-ברזל מולחם, הניצב כספינקס עתיק יומין, מרשים בגודלו ובמראיתו. ראשו מזכיר ראש אדם, גופו כשל סוס וכנפיו הזקורות כמו מפריכות את כוח הגרביטציה המושך את רגליו המוצקות אל הקרקע. דינה מרחב הציבה בשני מוקדים שני סוסים מכונפים, האחד מחובר למרכבה והשני בדמות מלאך. אורי איילון העמיד את סוסו המזנק על חומת אבן וקרא לו "פגסוס צ'רטר". תמרה מורגנשטרן הכינה ציור קיר גדול של סוס מכונף שאת רישומו הוציאה מתגליות מצריות קדומות. ליאוניד גלר צייר מעין מגזרת שחורה של פגסוס, המזכירה משום מה דרקון סיני עתיק יומין. עמוס קינן יצק בברונזה בעלת פטינה חומה סוס מכונף משלו. עבד עאבדי חתך בברזל את "אל בורק", סוסו האגדי של הנביא מוחמד והותיר את הנגטיב למרגלותיו. דני שניידר התייחס אל הסוס המעופף בהיבט עכשווי וחיבר אל גבו מדחף של מסוק – "מסוסוק" שלו מאזכר גם את עברו כטייס. יונית דיאמנט יצרה ברצועות ברזל מולחמות מרכבת אלים. אלי רן שחיבר בין שלושה סוסי ברזל צבועים טורקיז בהיר התייחס בעבודתו למלך דוד, לבנו אבשלום ולספרטקוס. מריק לכנר השתמש בסוסו של קליגולה ויצר סדרת ראשים בעיסת נייר מצופה בזפת. את הראשים הוא שיפד על עמודי ברזל אקראיים שהיו תקועים בגדר אבן נמוכה. הניה אברמסקי שיכפלה ארבעה ראשי סוס בהשפעת מיניאטורה פרסית עתיקה, שהפכו לחלק בלתי נפרד מריבוע אלומיניום יצוק. ג'ומאנה עבוד התייחסה לג'ורג' הקדוש, הידוע כפטרונם של בעלי החיים, ויצרה סדרת ציורים מיניאטוריים המתארים את יחסי הגומלין בין הקדוש לסוסו.

ג'מאל חסן הציב על שתי רגליו האחוריות סוס עשוי מקלעות ברזל בתנועת זינוק מרשימה. סוס זה שימש למעשה בסיס-שלד לסוס דומה על רוכבו – הגיבור הדרוזי אלאטרש – שאותו יצק בחומרים שונים (בטון, ברונזה) להצבה בכיכרות של כפרים דרוזיים בגליל. היבטים פולקלוריסטיים שונים ניתן למצוא בציוריהם של בשיר אבו רביע – "סוס במדבר", או אצל פוירשטיין בעבודה "בדואים רוכבים", עובדיה אלקרא מתאר באחת מעבודותיו קרב סוסים, ובשנייה, הקרויה "אל-חאדר" – מעין פנטזיה מזרחית על עלייתו של אליהו הנביא בסערה השמיימה. יורי שירמן מציג סצינת קרקס בשלושה חלקים. שרה שובל משלבת את סוסיה באורנמנטיקה שהמוטיבים שבה לקוחים מאמנויות שטיחים מזרחיות ובתיה איזנווסר תולה על עמוד חשמל סוס קטן עשוי ברזל, כשלט רחוב, המצוי לרוב ברחבי אירופה ואמריקה. מרכיב ספרותי-פולקלוריסטי נמצא גם ב"דון קישוט" של דניאלה טלמור ובשני פסלי ברונזה גדולים של דן זרצקי – "דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ה", שבנוסף לאלמנט הסיפורי מתקיים בהם גם המפגש בין סוס לחמור בתערוכה זו.

נימה פוליטית נמצא ביצירתם של בוריס ארנגאוז, דרורה דקל ועמוס קינן. ארנגאוז תיאר בציורו קרב שחמט על העיר ירושלים, ושעון חול שהזמן בו הולך ואוזל, באופן טבעי, משמשים סוסים כחלק מכלי המשחק. דרורה דקל, בעבודה "50 כוח סוס", מתייחסת ל-50 שנות המדינה שהן גם מניין שנותיה. יש לציין שרבים מבין סוסי הפוליאסטר שיצקה בעבודה זו פגומים או חסרים במתכוון. עמוס קינן, בפסל ברונזה – "המושיע" – הדומה להפליא למוסוליני הפאשיסט, מציג אירוניה חברתית-פוליטית.

מקורות היסטוריים שנשתרבבה בהם מחאה חריפה נמצא בפסלו של תומרקין – "דרזדן". דמותו הרוכבת על סוס של אוגוסט החזק, שהגיע עד לים הצפוני והביא תרבות ואמונות לעיר דרזדן – שאותה הוא מסמל – מתערבב כאן באזכור היסטורי מזמן אחר, של העיר המופצצת וההרוסה. הפסל הצבוע כולו בצהוב ממחיש את תחושתו של תומרקין בכותבו: "דרזדן, עיר מולדתי היפה ההרוסה, המפוצצת, הצהובה לי כל כך..." לפסל הברזל של תומרקין שתי פנים המציגות אולי את הבלתי-נמנע שבחיבור בין תרבות למלחמה, בין נאורות לחשיכה. מעולם הספרות נוטל תומרקין את שירו של נתן זך – "סוס העץ מיכאל" ומשתמש בו בעבודת תחריט.

הקשרים מתולדות האמנות מצויים בעבודתיו של מיכאל גרובמן שהתייחס בטכניקות קולאז' לציורים ספציפיים של שאגאל, ג'ורג'יה אוקיף, לויטן ורפין. בעבודה אחרת הוא מצולם בעצמו, רוכב על גבי סוס בכיכר דיזנגוף בתל אביב, כחלק מתהלוכת-מיצג אותה ערכו קבוצת "לוויתן" וסופרים עבריים. נורית צדרבוים העמידה שני מיצבי רחוב. את האחד (מיצב כביסה עשוי בטכניקת הדפס דיגיטלי) היא מכנה "הפרש הכחול" (איזכור מתולדות האמנות המתייחס לקבוצת אמנים שבראשה עמדו קנדינסקי, פרנץ מרק, אוגוסט מאקה ואחרים, שפרשה ב-1911 מאיגוד האמנים במינכן ופילסה לה את דרכה העצמאית) ומחברת אותו לאנקדוטה היסטורית מקומית, השני נקרא "סוס עץ", או לחילופין "שורשי הצורה האמנותית" – מינוח אותו נטלה מגומבריך. ז'וזיאן ונונו, השתמשה אף היא  בהדפס דיגיטלי שבו נראה פרופיל של ראש סוס משוכפל פעמיים, כשני חצאים שיכולים להתחבר לכדי ראש אחד בדמיונו של הצופה אם יעקוב אחר הוראות הקיפול שבגוף העבודה. ציטטה של דושאן "להתבונן בעין אחת" – הוא שם היצירה.

השפעת המחשב על האמנות העכשווית באה בתערוכה זו לידי ביטוי בסוס האדום של תמר ואהוד שחורי, ובמיצב רץ של אורנה לוצקי. תמר שחורי – אמנית מחשב מובהקת ואביה אהוד – אדריכל, יצרו במשותף סוס שתוכנן כולו במחשב. בגופו נשתלו הדמיות מחשב של עצמו, שנקבעו במקום שממנו נחתכה המילה "סוס". נשמע מסובך, אך לתוצאה הסופית מראה תמים, ילדותי ומזמין למשחק. אורנה לוצקי נטלה דימוי מוכן של סוס מתוך המחשב ושיכפלה אותו בכ-120 עותקי ברזל. סוסיה הווירטואליים הוצבו קבוצות קבוצות על גגות הבתים בוואדי, בפוזיציה של דהירה לכיוון אחד.

כברת הדרך שעשה הסוס – מאז שנתגלה כחרותת במערת היונים בגליל ועד לאינטרפרטציות שעשתה בו האמנות העכשווית – מנציחה את האלמותיות שבדימויו ואת האתגר שהעמיד בפני היוצרים במהלך שנות אלף. בבדיקה מוקדמת לפרוייקט "60 כוח סוס +" הסתבר שכמעט כל האמנים המשתתפים, לפחות בתחילת דרכם, התמודדו עם דימוי הסוס כתרגיל רישומי או פיסולי, ורבים מהם השתמשו בו, בשלב זה או אחר, בתהליכי יצירה מורכבים יותר. הגישות, הסגנונות והרעיונות המגוונים שהפעילו כל האמנים שנטלו חלק בתערוכה זו מעידים על כך שלא נס ליחו של הסוס והוא ממשיך להופיע ולתפוס את  מקומו – אם על מרקע הקולנוע ובימות התיאטרון והמחול, אם מעל דפי הספרות והשירה, אם על בדי הציור וכני בפיסול, ואם בכל דרך ביטוי אחרת שמאפשרים המדיומים השונים של עולם האמנות בכללותו.

 

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013