חנה קופלר
ים תיכוני

הניסיון לבטא "ים-תיכוניות" באמצעות מסלול האמנות היוצא מגלריית בית הגפן אל חוצות ואדי ניסנאס, חושף את פוטנציאל ההבטים הגלומים בנושא כה מורכב ופתוח. סביר להניח שלמרות ריבוי המשתתפים – המציגים, כל אחד, אינטרפרטציה "ים-תיכונית" משלו – לא ניתן למצות מושג כה מרובד בתצוגה חד פעמית, ויש לשער שמסלול האמנות של שנה זו איננו אלא אינדיקציה לתחילתו של עיסוק מתמשך באותו נושא. ואדי ניסנאס, שכונה מזרח-תיכונית טיפוסית, המשתפלת מלב העיר אל קצה העיר התחתית שעל שפת הנמל, מהווה אתר צפייה טבעי למסלול התצוגה המכונה "ים-תיכוני" וממחישה מעצם הווייתה את כל שמגלם בתוכו נושא מקיף זה.

תפישות אמנות עכשוויות שהושפעו מאוריינטציות מערביות מובהקות מוצגות כאן לצד יצירות שנוגעות בעממי, בפולקלוריסטי, בקלישאי, מתמזגות זו בזו בין בתי הוואדי ודוכני השוק, סמטאותיו וחצרותיו, ניחוחות הקפה ושמן הזית, והכל על רקע הים הנשקף מכל עבר, שהוא העילה ממנה צף ועלה המוטיב המוביל.

ואדי ניסנאס, שלא ניטלה ממנו הערביות הים-תיכונית למרות תהפוכות הזמן וחילופי אוכלוסין שנכפו עליו במהלך השנים, מאוזכר לרוב בכתביו של אמיל חביבי, בהם כרוכים זה בזה הנפשות הפועלות, כור מחצבתן וטבע המקום בקשר סמביוטי, כדוגמת בן הוואדי (שאולי אינו אלא הוא עצמו), בספרו ההזוי "סראיא בת השד הרע":

"מכיר הוא את קולות הים לפני ולפנים, כהכירו את קולות הכרמל. הוא נולד בוואדי ניסנאס, שהתנבע מתוך ההר וזרם עד הים." (...) "מצוי היה, מאז ילדותו, בשפת היום של הים. שכן שפת-היום שונה היא משפתו הלילית של הים – מרחש הצדפים בחולות החוף, המדיח להרהורי עבירה, עד שאון הגשם הניתך בחרון על הנחשולים הבבליים השואפים להגיע לשמיים. (...) ושונים הם קולות הים הליליים, שאז מתירה החשיכה את חרצובות לשונו, והוא נובח ונאנח ולוחש."...

 על חופיו הדרומיים-מזרחיים של הים-התיכון, החלו דימדומי ההיסטוריה האנושית במערבו של חצי הכדור המזרחי. את היצירה הייחודית שנוצרה בחלק זה של העולם לא ניתן לתפוס ללא הבנה של הנתונים הגיאוגרפיים, שמהם בהכרח נגזרת ההיסטוריה; אי-אפשר להבינה מבלי לחקור את האופן החידתי שבו מחלחל הטבע להיסטוריה ולאמנות, איך משתקפים החופים באדריכלות שנבנית לאורכם, כיצד גבולות מושפעים מהתפשטות דתית ומנדידת הצלופחים, מזרימת הנהרות ומאזורי צמיחתם של הגפן והזית, או מבלי להזכיר סיפורים שהשתמרו בכתבים עתיקים ובמילונים ימיים, שפות שנכחדו או התחדשו, או עגות וניבים שהשתנו והתפתחו מבלי משים במרחב ובזמן.

אין להעריך את אגן הים התיכון לפי ייחודו האתני, הדתי או הפוליטי. הים התיכון אינו רק עניין של השתייכות, כפי שאינו רק היסטוריה או גיאוגרפיה. במקום זה התערבבו עמים וגזעים שהתעמתו במשך דורות, אולי יותר מאשר במקומות אחרים. הפסיפס הים-תיכוני נוצר ממרכיבים שונים ורבים. לאורך חופיו התפתלו דרכי המשי והענבר, המלח והתבלינים, השמן והבשמים, כלי המלאכה וכלי הנשק, אומנויות ומדעים, נבואות ואמנות. הוא מטמיע בתוכו את אירופה, ארצות המגרב והמזרח הקרוב; יהדות, נצרות ואיסלאם; התלמוד, התנ"ך והקוראן; אתונה ורומא; ירושלים, אלכסנדריה וקונסטנטינופול; ונציה וגינואה; האמנות היוונית, הדיאלקטיקה והדמוקרטיה; החוק הרומאי, הפורום והרפובליקה; המדע הערבי; פרובנס וקטלוניה; הרנסנס באיטליה; ספרד בתקופות שונות, מפוארות ואכזריות; הסלבים בדרום, על חוף הים האדריאטי, ורבים אחרים. כדי שלא לפגום בהיקף ובתוכן של מושג 'הים התיכון', אין לבודד רכיב אחד ממשנהו כדי להבין את עומק מהותו, ואין להצר את המושג 'סביבה' לגיאוגרפיה, לגיאולוגיה, לאקלים ולאקולוגיה בלבד, כשם שאין להכילו רק על חברה, כלכלה, דת והיסטוריה. מהי אם כן "ים-תיכוניות"? מנטליות? צבעוניות? צליל מוסיקלי? אור ספציפי? ניחוח מסויים? אווירה? שפת-גוף? האם היא קורמת ממרחבי השמיים הצלולים, מקרינת השמש, מגווני החושך על המים, מהוויית הרחוב, מהמדרכות השוקקות בתי קפה לרוב, מהאופן התיאטרלי בו מכריזים הדייגים בשוק על מרכולתם, מאוצר הקללות ותנועות הידיים הנלוות אליהן, ממזג הבריות, משמחת החיים, משבעת המינים, מריחות היסמין, מטעם השום, מהתיירות המפותחת, מחמימות המים ומתרבות חופי-הים הגדושים? נראה כי מכלול בלתי נדלה של אפיונים הכרוכים זה בזה יוצרים כבדרך קסם את כל המכונה בפינו "ים-תיכוני".

ההוגה וחוקר הספרות פרדרג מטבייביץ', טוען בספרו "הפלגה ים-תיכונית" כי "אי אפשר למצות את הים-התיכון", ומוסיף, ש"כל אחד יכול להפוך לים-תיכוני, ללא קשר למקום הלידה או המגורים. הזיקה הים-תיכונית אינה עוברת בירושה אלא נרכשת; היא החלטה ולא יתרון. היות ים-תיכוני דורש יותר מאשר היסטוריה או גיאוגרפיה, מסורת או זיכרון, שורשים או אמונה: הים התיכון הוא גם גורל".

הים התיכון כיישות מטפורית, הוא מקור ההשראה לפרוייקט האמנות השנה, אך מטבע הדברים, נוגעות יצירותיהם של אמנים רבים בבעירה הרוחשת תחת רגלינו – בעירת המזרח התיכון. מבחינות רבות, עוד הרבה לפני שרווח המינוח הפוליטי "מזרח תיכון חדש", מחק הכינוי "ים-תיכוני" (כקלישאה שדבקה בכל) את הלבנט ממקומותינו, והפקיע ממנו אושיות אותנטיות שורשיות. איכשהו התערבבו זה בזה הצלילים, השפות, הטעמים, המונחים, המושגים, והפכו לשעטנז מקומי שבו תרבות נכפית על תרבות, תרבות דוחקת תרבות, תרבות מושפעת מזולתה כדרך הטבע או באמצעי שיווק מתוחכמים, מחלחלת זו לזו, עד שמתרקמת לה מהות חדשה – לעיתים מפרה וחדשנית, לעיתים חקיינית ורדודה.

אילו התנאים היו מאפשרים זאת, ואמנים שונים מכל אגן הים התיכון היו נוטלים חלק בתערוכה זו, היינו זוכים ודאי לספקטרום רחב ומגוון הרבה יותר של הבטים, הנוגעים בים-תיכוניות שאיננה בהכרח מזרח-תיכונית, היבטים שהיו מעשירים, מאירים, ואלי מבהירים מהויות שונות ב"ים-תיכוניות החדשה", שנוצרה כאן כתופעה תרבותית-חברתית-פוליטית לשמה, חדורה, בדומה לתרבויות אחרות ברחבי העולם, בפיתויי תרבות המערב, על שלל התמורות או השיבושים שחוללה.

בספרו, "שושנת יריחו", ממחיש עמוס קינן את טישטוש זהותו של המקום, בנימתו האירונית:

"... כמעט מהיום הראשון לקיומה של מדינת ישראל, רטט הכמיהה להיות אזרח של כפר העולם, עובר כגל של כאב מתקתק בעמוד השדרה של כלל היצירה הרוחנית והתרבותית של ישראל. בשירה ובאדריכלות, בספרות ובציור. בפיסול ובקולנוע, בעיתונות ובטלוויזיה. בימי 'דאלאס' המאושרים, יכולת לשמוע את הדיאלוג בין ג'יי. אר. לאשתו, תוך כדי הליכה נינוחה ברחוב מבלי לשבת בביתך מול המרקע. מהחלונות המוארים והפתוחים של רחובות תל-אביב בקעה המנגינה האוניברסאלית הזאת, אות הפתיחה של 'דאלאס', הימנונו של כפר העולם. ועל מה תלין תל-אביב, ומדוע ייגרע חלקה מחלקן של ביירות ואלכסנדריה, רבת עמון ואתונה, איסטנבול וקייפטאון, סידני ובנקוק. הכוח הכלכלי האדיר של תעשיית הטלוויזיה האמריקנית הפך מכבר את העולם כולו, לכפר".

במקרה שלפנינו, לא ניתן להימלט ממצבו של המקום המשתקף בחלק לא מבוטל מהיצירות, המוצגות בצילו של קונפליקט מתמשך ובמצב קיצוני של שינוי ערכים המזרח-תיכוניות הולכת ונדחקת, ומה שמכונה בפינו 'רב-תרבותיות' הופך לדיסוננס תרבותי שאינו מקל על עיצוב זהותנו כאנשי החוף המזרחי של הים התיכון, שאת תבניתה האולטימטיבית מביע קינן בכמיהתו הפשוטה:

"הייתי רוצה לנסוע לצידון לאכול צהריים על הים. להזמין מנת דגים על האש. לקנח ביין לבן. אם לא בצידון המעטירה, אולי בצור כלילת היופי. מול הכף הזה, שפעם היה אי, עד שחייליו של אלכסנדר מוקדון מילאו את הים ביבשה האי הפך לכף. הייתי רוצה שהמלצר יסתכל בי במבט השמור לתיירים. אלה פתאי כל העולם, שמצווה מקודשת היא לרמות אותם בחשבון".

ובמקומנו זה – בו שרים בכל השפות מבלי להבין אף לא שפת אחת – כפי שכתב פעם בטורו השבועי בעיתן, אותו עמוס קינן, אני נזכרת שוב בחברו, אמיל חביבי, ומצטטת דברי סיום מתוך ספרו "האופסימיסט", בתקווה לימים טובים יותר:

"והייתי פוקד את חוף טנטורה, עת המה מתרחצים, ומתיישב, כפי שנהג וולא' לעשות, על סלע בלב הים, ומשלח את חכתי, וקורא לו בלבי שיענני. והנה ילד יהודי שהתיישב בקירבתי בלא שאבחין בו מפתיעני בשאלה: 'באיזה שפה אתה מדבר, דוד?'

'ערבית'.

'עם מי?'

'עם הדגים'.

'האם הדגים מבינים רק ערבית?'

'הדגים הגדולים, הזקנים, אלה שהיו כאן כאשר היו כאן ערבים.'

'והדגים הקטנים, מבינים עברית?'

'עברית וערבית וכל השפות. הימים רחבים וקשורים זה בזה. אין ביניהם גבולות ויש בהם מקום לכל הדגים'."

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013