חנה קופלר
בין כמיהה לגעגוע

 במקום המכונה "אוטופיה", כלומר בשומקום, מתאר תומס מור, הוגה אנגלי מהמאה ה-16, תוכנית של משטר חברתי דמיוני-אידיאלי, המושתת על חיים שיתופיים מושלמים המאורגנים לפי הוראות התבונה, שבו התושבים נהנים משלווה תמידית ומהרמוניה בלתי פוסקת. כמקום הגשמת אידיאל השיתופיות קבע מור אי נידח ורחוק ורמז בשם שנתן לספרו, כי במציאות אין אי זה קיים. כך נתקבל המושג "אוטופיה" כציון למה שהוא אי-אפשרי בתנאי המציאות של החברה האנושית.

צוק העתים, הייאוש והתקווה לעתיד טוב יותר, היו תמיד הכוח המניע מאחורי כל רעיון דמיוני- אידיאלי, מופרך ככל שיהיה. חזונות אוטופיים המבוססים על ערכים הומניסטיים הפכו במהלך הדורות לחלק בלתי נפרד מהתשוקה האנושית לתיקון העולם, ואולי דווקא בגלל טבעם המושלם, שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות, חדלו מלהצית את דמיוננו ולשמש מקור השראה להוגים וליוצרים מכל תחומי היצירה. תוכניות נעלות וחזיונות בדיוניים מוכרים לנו משחר ההיסטוריה בתרבויות ובדתות השונות, בתופעות משיחיות, במסות פילוסופיות, באדריכלות, בספרות היפה, בקולנוע ובכל צורות הביטוי של האמנות הפלסטית.

הומניזם כערך מכונן, הוא מהות בלתי נפרדת ועמוד התווך של הפנטזיה המכונה "אוטופיה". אך בשם ההומניזם ננקטו לא אחת צעדים מהלכי אימים בהיסטוריה האנושית, עד כי הסכנות האורבות לפתחו של כל רעיון נשגב המציע תמונת עולם מוחלט מעוררות מיד את הדיון על מורכבות יחסיו של השגב האידילי עם העולם האמיתי. מימושה של הפנטזיה, שיבושה או הפרכתה, הם הבסיס למסלול האמנות השנה, ולדיון הבודק בין היתר אם הדרך אלי גאולה עוברת בעל כורחה דרך הביבים, אם כל חלום טומן בחובו גם את שברו, ואולי בעיקר אם יש עדיין מקום לקביעתו הנחרצת של בקמינסטר פולר (מהנדס, אדריכל, ממציא, סופר ומשורר אמריקאי [1983-1895]) הגורסת כי "כיום, העולם הוא מקום מסוכן מדי לכל דבר שהוא פחות מאוטופיה". ואכן, "אוטופיה או נשייה" (כשם אחד מספריו) הן שתי האופציות הקוטביות ברשימת המצאי של פולר, המותיר בפנינו אך ברירה אחת להצלת העולם (יש לציין שרעיונותיו של פולר בתחומי האדריכלות, החינוך, התחבורה והתכנון הסביבתי והקהילתי מקדימים את זמנם הן בחיזוי הצרכים החברתיים בנושאים אלה והן בהצעות פתרון המבוססות על פונקציונליות, יעילות ותיעוש באמצעות טכנולוגיות חדשות). אך עוד הרבה לפני פולר, מזמנו של תומס מור ואילך, אנו מוצאים תיאוריות על סדרי חברה אידיאליים בכתבים מן המאה ה-16 ועד ימינו, שהושפעו ודאי מאגדות אוטופיות שרווחו בימי הביניים ומכתבים מוקדמים הרבה יותר מהעת העתיקה, בה נחלקו דעות החוקרים, באם אטלנטיס האפלטונית למשל, שהפכה שם נרדף לאוטופיה והיתה אך אחת מיני רבות, היא אך יציר הדמיון או אגדה שביסודה מונח גרעין של אמת.

בין הגעגוע לגן העדן האבוד והכמיהה לאחרית הימים, נשתמרו בדפי ההיסטוריה תוכניות מתוכניות שונות לתיקון החיים עלי אדמות, שעודכנו על-פי צרכי השעה ועל-פי מידותיה של כל תקופה על תהפוכותיה ומהפכותיה. הכמיהה לתיקון כללי ניכרת גם בסיסמאות פוליטיות עכשוויות, בהן מהדהדים סממנים אוטופיים והומניסטיים ביסודם, שלמרבה הצער הופכים חדשים לבקרים לקלישאות חבוטות של העת החדשה אשר תוקפן פג עוד בטרם חדרו להכרה. הטרנד האחרון המכונה "סדר עולמי חדש", הוא לדוגמא עוד הכרזה גורפת המדיפה יומרה אוטופית, שמטרתה לשנות סדרי עולם מבלי לפרט את המחיר היקר אותו היא עומדת לגבות. איצטלת הכוונות הטובות בהכרזות מסוג זה רק חושפת ביתר שאת את הצדדים האפלים שבחברה האנושית, שכן, הניסיון ההיסטורי מלמדנו שכל "סדר חדש" נידון למאבקי כוח, כרוך בהפעלת מנגנוני כפייה, מוביל לשפיכות דמים ולוקה בפשרה המתחסדת, הגורסת שבלית ברירה, המטרה מקדשת את  האמצעים, נוראים ככל שיהיו.

חולמים ומתווי דרך למיניהם אולי לא שיערו את מידת הסגירות והטוטליות שבפרקטיקה של כל תוכנית אוטופית, את הממד הדכאני שבה ואת הטרמינלי הטמון ביסודה, אך רבים מביניהם ודאי התבדו לקראת סוף הדרך, עת שטפחו בפניהם בקיעי המציאות שהובילו לקריסה הבלתי נמנעת. עם זאת, עד היום, התהייה הבלתי פוסקת על גורל האנושות בכלל ועל גורל האדם בפרט מפעילה ללא לאות מתקני-עולם, יפי-נפש וחוזים חדשים שחלומם הוא להותיר אחריהם עולם טוב יותר מזה שנכנסו אליו, למרות ההתפכחות שחלה מחזונות דתיים אוניברסאליים ומאידיאולוגיות משיחיות אתיאיסטיות גם יחד. לאור המציאות השברירית של ימינו, יכולים רעיונות שצצים בעת האחרונה בפורומים חברתיים, תרבותיים ואמנותיים שונים ברחבי העולם לשמש מעין קטליזטור לתיקון הדרגתי ומבוקר, להזין את התקווה לעתיד טוב יותר, או לפחות לעורר שוב ושוב את שאלת מהותו של העולם ומקומו של האדם בו. הפיחות שחל באידיאולוגיות מקובעות לא גרע כהוא זה מהחיפוש אחר אלטרנטיבות חדשות, מפוכחות יותר, ומהצורך לנסח מחדש את המושג "אוטופיה" עם הרחבתן והפנמתן של התובנות המבוססות על הפקת לקחים מניסיון העבר.

בביאנלה האחרונה של ונציה, שנקראה "חלומות וקונפליקטים", הוקדש פרוייקט מרכזי לכותרת "תחנת אוטופיה". בחינת הנושא מנקודות מבט זהירות וביקורתיות העלתה את השאלה אם אפשר לראות באוטופיה תחנת ביניים ולא לקבלה בהכרח כמצב טרמינלי. ערך התיקון הנקודתי וההדרגתי שעלה בפורום זה על-ידי מבחר האוצרים, הכותבים והאמנים שנטלו בו חלק עורר עניין רב בקהיליית האמנות, עד כי "תחנת אוטופיה" הפכה לפרוייקט מתמשך באינטרנט, שגלש אל מעבר לפרק זמן הצגתו במסגרת הביאנלה. הבינאלה של טירנה שבאלבניה (אחד ממעוזיו האחרונים של הקומוניזם – חזון אוטופי נכחד בפני עצמו) נשאה השנה את הכותרת: "מצפון גלובלי כאוטופיה". גם הכותרת "צדק פואטי", שניתנה לביאנלה באיסטנבול, מרמזת על ההתעסקות המתמשכת בשאלות מוסריות, בהומניזם לשמו, ובקשר האמיץ שבינם לבין עולם התרבות והאמנות. "אוטופיה ביד היוצר", היתה עוד תערוכה מקומית של בוגרי צילום בה נתקלתי לאחרונה בתל-אביב, וכן צדה את עיני כתבה בעיתון על שני "תמהונים" שהחליטו לשנות את העולם במשחק חברתי חדש אותו הן מכנים "אוטופיה", שבו נותנים הכל ולא מקבלים שום דבר – וכל אלה רק בסקירה של הרף-עין מהזמן האחרון.

מסלול האמנות השנה, המכונה אף הוא "אוטופיה", תוכנן עוד לפני שידענו על ריבוי ה"אוטופיות" שהציפו לאחרונה את עולם האמנות. מסתבר שהזיקה הסמוייה שבין המצב הקיומי לבין הצורך המיידי בתיקון המצב, היא ביטוי לתשוקה אנושית המחלחלת במקומות שונים בעת ובעונה אחת, ולמרות האבסורד הטמון במושג "אוטופיה", הוא עדיין מעורר כיסופים אל הטוב והנעלה שבתוכנו, ואולי געגוע למקומות שבהם לא היינו וכמיהה למקומות שבהם לא נהייה.

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013