פריד אבו שקרה
"תואם למקור"/ "נאמן למקור"

 תנועת ההתמערבות, אשר ניזונה מהשלטון הזר ורב ההשפעה, גרמה לריחוק בין האמן לקהל שלו. למרות שהקהל הערבי התפעל מיצירות האמנים אשר הרהיבו בטכניקות וביכולת הציור שלהם ובכשרונם לתאר באופן חזותי את המציאות, גילה כלפיהם אותו קהל גם הסתייגות, מאחר שהאמנות הזו לא שיקפה את סביבתו. הקהל הערבי היה חשדני וזהיר כלפי התנועה הפלסטינית, ולא התקרב אליה, אלא לאחר שהחלו ניסיונות החזרה אל מקורות האמנות הערבית ולמושגיה, ומשנעשו מאמצים לבניית אמנות העוסקת בדמותו של בן הארץ ובתרבותו, כשהיא משוחררת מהמבנים הנכפים עליה מן המערב. "נאמן למקור" או "אותנטי" – אלה הם המושגים שהציבור משתמש בהם כשהוא שופט את היצירה האמנותית.

תנועת האוריינטליזם באמנות סייעה לאמן הערבי לבטא את יצירתו באמצעות הדרכים שהתוו לו התנועות האמנותיות שהתהוו בעקבות המשברים של האמנות האירופאית, כדי להציל את עצמו מהמצוקה שהיה שרוי בה אז. לאחר מכן, בראשית המאה העשרים, התקדמה התרבות העולמית במהירות עצומה, כשהיא פולשת וגורפת בכוח כל דבר, והיה קשה מאוד לעמוד בפניה. כאשר ניצבנו מול הזרמים התרבותיים המערביים הגועשים האלה, עמדנו עירומים, משוללים מהתרבויות הלאומיות שלנו אשר התפוררו על ידי ההבלים והאגדות. אי הסכמתנו על המקורות השורשיים שלנו, בזמן שעמדנו בפני מיטב התרבות המיובאת, העמידה אותנו בעמדה נחותה, עם אובדן הטעם התרבותי שלנו, דבר אשר הפך אותנו לנעדרי יכולת להסתגל להתפתחות המואצת של התרבות המערבית. זוהי תרבות סגורה ובלתי נוכחת, העומדת בפני תרבות מתקדמת הפושטת עליה מבעד למספר חזיתות: חזית הקולוניאליזם, חזית הייבוא, וחזית הפלישה התרבותית. התרבות הפולשת הצליחה לכבוש מקומות בולטים בתרבותנו החדשה, למעשה, אנו יצרנו את בעיית הכיבוש התרבותי, ואנו עודנו משמרים את הפלישה התרבותית – במחשבתנו, בהתנהגותנו ובמגמותינו – אנו מגוננים עליה בכל התחומים האלה. זוהי תחושת הנחיתות הפושה בשורותינו ובתוך ראשינו, ובמיוחד בראשיהם של בני האליטה, אשר מעדיפים להתרפק בחיק תרבות מיובאת, ואין להם כל עניין במורשת שלהם, שאליה הם הפנו עורף, סגרו אותה מאחורי דלת אטומה בשעווה. לפיכך, קשה יהיה לדבר על ביטחון עצמי תרבותי, כל עוד קיימת תחושת הנחיתות, וכל עוד נפוצה האמונה כי כל מה שאנו לוקחים מן המערב הוא הטוב ביותר עבורנו על מנת להתקדם, וכי כל ניסיון של מה שמכונה "שורשיות" נתפס כקריאה לבלימת הפיתוח ולחזרה לעבר. בכך אנו שוללים מעצמנו, מחשיבתנו וממוחנו את כל נתוני התרבות והמורשת שלנו, ועומדים ככלי עירום וריק בפני הפלישה התרבותית.1 מצד שני, התנועה הציונית הביאה את היהודים מארצות ערב ומאירופה, ושמה אותם בחממה תרבותית אחת גדולה המכונה "ציונות" – כך שכל מי שבא לארץ הפך, כעבור מספר שנים, למנוכר לזהותו ולתרבותו. כיום, לאחר שחלפו יותר משישים שנה לעצמאות מדינת ישראל, יהודים מבני העדות הללו החלו לחפש אחר שורשי זהותם ותרבותם. ההגמוניה הממסדית הזו היא, אם כן, ניסיון לחסל את הזהות העצמית של הפרט, באשר הוא. ניתן היה לצפות שכל אחד ישלים עם תרבותו ועם זהותו. אך שלילת האפשרות שכל אחד ישמור על זהותו ותרבותו, הביאה לכך שכל אחד יסתגר בתוך החממה הקטנה שלו. יש ביניהם מי שחש בנחיתות של תרבותו וזהותו בגלל אי קבלת האחרים אותו, ויש מי שבנה מחדש את תרבותו הנעדרת מבלי לנסות לרצות את האחרים. בכל מקרה, כל אחד נשאר בחממה שלו: המזרחים היהודים בחממה שלהם, האירופאים בחממה שלהם, הרוסים בחממה שלהם, המוסלמים – בדואים, צ'רקסים, דרוזים וסונים – כל אחד בחממתו. הגישה הטכנולוגית הזו נועדה להכפיף את כל התרבויות האלה תחת מטרייתה ומאחורי הדגל שלה, מבלי שנעשה ניסיון כלשהו להכשיר את השכבות שאותן רוצים להביא למצב אחר. התרבות האנושית היא תרבות שורשית ורציפה, בתוך הקשר לאומי. ואילו התרבות הטכנולוגית היא תרבות מתחלפת ומשתנה, בתוך הקשר גלובלי. התרבות הראשונה היא ציוויליזציה, ואילו השנייה היא תרבות אזרחית. ציוויליזציה היא המורשת והמקור הלאומי של כל אומה. ואילו העיר המודרנית הפוליטית, הריהי תוצאה של המצאה,2 של חידושים רעיוניים וביניהם "הממסדיות". שאלת הזהות הינה הכרחית כאן כדי להתחיל בניתוח שאלת השוני – ואין שוני ללא חיפוש אחר זהות, שבה הפרט מחפש אחר ייחודו התרבותי. ההינתקות מהזהות וההידבקות בשוני, הופכת את האדם לבודד ומכונס בעצמו, ומחזקת אצלו את תחושת הריחוק מהאחר, ככל שהוא מתקרב אליו ומזדהה איתו.3 אילו היינו עורכים סקר של הצלחות האמנים ושל התקדמותם בתחומים השונים, היינו רואים שאלו מביניהם שזכו בפרסום ותהילה הם אלו אשר יצקו ביצירתם את השתייכותם הכנה והגלויה לזהותם, לאומנותם, ולתרבותם: הם אלה שהסתגלו אל עידן העתיד, תוך שמירה על זהותם התרבותית – ושביססו את יצירתם על מיזוג ושילוב בין המורשת התרבותית והתרבות המודרנית, בין השורשי והחדשני.

בנקודה זו יש להבחין בין "העבר" לבין "המורשת". העבר הוא אשר חלף, הזמן שהלך לבלי שוב. ואילו המורשת היא האוצר העצום שהשאירו לנו האבות – אמרות, כתבים ויצירות אמנותיות, כתבי יד וארכיטקטורה, מחשבה ופילוסופיה. השורשים והמורשת כופים את עצמם עלינו, והם אינם חדלים להיות נוכחים בתוכנו, אין לנו שום ברירה אלא לקבל אותם כחלק מהמציאות הנוכחית, ולא כחלק מהעבר הריאקציוני, העשוי לחזק אצלנו את תחושת הנחיתות, ועקב כך את הנתק התרבותי שלנו עם האחר. במובן זה, המודרני אינו זה אשר מתנתק מהמורשת שלו, אלא הוא זה אשר מקיים יחסים טובים עם העבר והשורשים.4 כפי שהיטיב לבטא זאת ד"ר עלי חרב, האדם יוצר את האמת שלו באמצעות ההכרה: ההכרה בזהותו, מבלי לאפשר להשפעות חיצוניות לקלקל את תודעת ההכרה הזו. הקשר הרציף עם הזהות העצמית הנו הקשר עם המורשת והמקורות, מפני שהם מאבני היסוד של הזהות. השורשיות איננה רק פיתרון לשאלות תרבותיות, אלא היא, לדעתי, עיקרון בסיסי שהאדם מסתמך עליו בחיפושו אחר זהותו, תוך שמירת קשר עם המציאות.

קריאת הטקסטים משתנה עם השוני בתרבות הקריאה, ועם הגיוון בנושאיהם ובענפי הידע שלהם. אם טקסט הנו עשיר וחודר, יהיה לו קל להתקבל על ידי האליטה החשיבתית והסביבות התרבותיות. קריאת המאמר "תואם למקור"/"נאמן למקור" עשויה להיות קריאה סמלית, או קריאה מליצית, קריאה פילוסופית או חברתית פוליטית. היא עשויה גם להיות ניתוח פסיכולוגי. הגיוון בקריאת הטקסט הזה תלוי במקום ובזמן קריאתו. למשל, אילו היינו מציעים לנתח ולפרש את המונח הזה באירופה או באמריקה, הייתי סקרן לדעת קודם כיצד ייקרא המושג הזה, ולאחר מכן כיצד הוא ינותח ויובן. העיקר שקריאתו תושלם עם חשיפת יחסים חדשים עם האמת, או שתגלה צד חדש מצדדי היקום, או שהיא תפשיט מההתרחשות את המטענים האידיאולוגים, ואת גיוסי האגדות. בכך, קריאת הטקסט המסורתי תרכיב טקסט חדש, אשר ייפרד מהטקסט הנקרא, ויהפוך לאירועי מחשבתי.5 הטקסט הזה, "תואם למקור"/"נאמן למקור", הצליח להביע את עצמו כשהוא שואב את אמיתותו מתוך עצמו. עניין זה ישפיע באופן ישיר על מקבל הטקסט (הקורא או השומע), כך שאמיתות הטקסט תזדהה עם אמיתותו של מקבל הטקסט ושל פעילותו המחשבתית. בעניין זה אומר אבן ח'לדון, כי פעילותו של השכל, בסופו של דבר, אינה אלא הבחנה בין ההגיוני והבלתי הגיוני, ושהיחסים בין בני האדם לא יהיו תקינים ללא מידה של אשליה. העולם מדומיין, וכל הקיום הינו חזיון בתוך חזיון תעתועים, לדברי אבן ערבי. ממלכת האשליה היא אשר מסדירה את היחסים בין האנשים.6 לפי דברי יונג: העולם האנושי הוא עולם קולקטיבי, סמלי. האדם הוא בגדר סמל. והסמל הוא כמו מושגים הזקוקים להסבר ופירוש, כדי לצמצם את הפער של  הבנת הסמל והמושג על ידי המקבל. הפרשנות הנסתרת (האלגורית) איננה פעילות הגיונית טהורה, אלא היא מצריכה דיון במקורות המלים ובמהותן ובקשרים שלהן עם הדברים, וביחסי האדם עם עצמו. השפה היא כלי לגילוי סודות היקום ועולם האדם.7 האמירה – על הסמלים והמונחים הכלולים בה – היא שדה לפרשנות נסתרת, וכלי ליצירת משמעויות. הפרשנות הנסתרת זקוקה לה בכדי לעיין מחדש בכל אותם מושגים ומשמעויות ולסדר אותם מחדש. "תואם למקור" או "נאמן למקור" הוא מושג הנושא עמו משמעויות פסיכולוגיות, סוציולוגיות ופוליטיות, במטרה להעביר אותן אל המקבל, הקורא הנושא את המונח, האומר אותו, או אל בעל השלטון, הרוצה להכפיף את המקבל למושגיו ולהגיונו.

משמעות המושג הזה, אם כן, תואמת את המאגר המצוי בבלתי מודע, שבו מצויים סמלים אישיים, פסיכולוגיים, פוליטיים וחברתיים. אילו ניסינו לנתח את המושג "נאמן למקור"/"תואם למקור" היינו שואלים מה הוא אותו "מקור", שהאמן מבקש להיות בתאימות לו? ומדוע האמן מחפש את "התאימות" הזו בכלל? זאת ועוד: אמנים רבים מבטאים סוגיות אישיות שלהם באמצעות יצירותיהם. ריבוי אותם אמנים הביא אותנו לקיים תערוכה זו ולקרוא לה בשם זה.

1.      עפיף אלבהנסי, "האמנות הערבית המודרנית: בין הזהות והתלות", דאר אלכתאב אלערבי – דמשק, מהדורה ראשונה, עמ' 84.

2.      עפיף אלבהנסי, שם, עמ' 107.

3.      עלי חרב, "הפירוש והאמת", דאר אלתנויר ללטבאעה ואלנשר, בירות, 2007, עמ' 196.

4.      עלי חרב, "המחשבה והאירוע", דאר אלכנוז אלערבייה, ביירות, מהדורה ראשונה, ביירות, לבנון 1997, עמ' 31.

5.      עלי חרב, שם, עמ' 102.

6.      גלביר דוראן, "המדומיין הסמלי", בתי הדפוס האוניברסיטאיים הצרפתים, פריס 1979, עמ' 124.

7.      עלי חרב, "הפירוש והאמת", עמ' 106.

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013