יעלה חזות
נאמן למקור

 "העיר היא בראש ובראשונה מצב נפשי, גוף של מנהגים ומסורות, של עמדות והרגשות מאורגנות המעוגנות במנהגים והמועברות במסורות אלה. לשון אחר, העיר אינה רק מנגנון פיזי ומבנה מלאכותי, היא מעורבות בתהליכים החיוניים של האנשים המרכיבים אותה".1  - רוברט פארק

 

שוטטות ברחבי שכונת ואדי ניסנאס משרה תחושה של כניסה לתוך קפסולת זמן שהקפיאה רגע מסוים בזמן, לצד תחושת דיסוננס המתעוררת אל מול הדינמיות והחיות שמאפיינת את השכונה הצפופה והאינטנסיבית. במידה מסוימת ניתן להקביל את קפסולת הזמן לשימור, מאחר ושניהם כרוכים בתהליכי אוצרות מורכבים שכוללים בבסיסם, כפי שמגדיר זאת פרופסור ראסם ח'מאיסי: "תפיסה ערכית, תרבותית, נורמטיבית, סמלית ופוליטית, אשר לעיתים יכולים להיווצר בה ניגודים וסתירות, במיוחד כאשר הם מגלמים נרטיבים שונים".2 המורשת הבנויה של המרחב מאפשרת קשר בלתי אמצעי עם מקורות העבר עליהם מושתתים עמודי התווך של הזהות התרבותית והמקומית, ובהתאמה, שימור אותה מורשת ממלא תפקיד משמעותי בבניית זהויות מרובדות.

חיי העיר, מטבעם, משתנים בקצב מהיר, והמרחב האורבני תובע הסתגלות ופיתוח על מנת לספק את הדרישה הצומחת מול צרכים אלה. שימור מורשת בנויה מעורר את השאלה אילו ערכים ונרטיבים נבחרים לעבור שימור, וכיצד ניתן להעניק להם ייצוג בתוך המרחב החדש-ישן, באופן הניזון משרידים מוחשיים ופרגמנטים אחרים של זיכרון מקומי, היוצר במקביל הטמעה ושילוב של ההיסטורי בערכים חדשים.

שם התערוכה "נאמן למקור" אינו עוסק בקלישאה המילולית, אלא מבקש לשאול באופן ביקורתי מהי המשמעות של היות נאמן למקור? אילו מקורות אנו בוחרים לשמר? ובאיזה אופן אותו תמהיל ישן-חדש יכול להתקיים ולתמוך בהבניית הזהות של האינדיבידואל לצד הזהות של המרחב? התערוכה נפרשת בין ארבעה מוקדים הממוקמים ברחבי הוואדי, ביניהם מבנים היסטוריים דוגמת הגלריה לאמנות של בית הגפן ובית עיתון "אל איתיחאד" לצד מבנים חדשים והמרחב הציבורי של הוואדי.

התערוכה מורכבת משני חלקים:

החלק הראשון עוסק באופן בו הבניית זהות והמרחב שלובים זה בזה, וכולל אמנים אשר מתייחסים לזהותם המרובדת ככלי לבחינת שאלות אודות המהות של מקור תרבותי ביחס להשפעותיהן של ההתפתחות התעשייתית והגלובליזציה, כמו בני אפרת והדס סט. העבודות נעות בין התרפקות וכמיהה למפגש עם הערכים האסתטיים, הנרטיבים והקודים המשתקפים בתרבות בה גדלו, כמו עבודותיהם של אבי סבח ואלהם רוקני, לבין התנגדות ומחאה כנגד הערכים המסורתיים והאופן שבו אלו ממשטרים את האינדיבידואל והחברה, באמצעות פירוקה או בנייתה מחדש של הזהות דרך הפריזמה הביקורתית, כמו בעבודותיהם של פאטמה אבו רומי, ננג'י יורדגול, פאטמה שנאן, עמאר יונס, לאה אביטל ומיכאל חלאק.

החלק השני מבקש לבחון את הבניית הזהות של המרחב עצמו. האמנים הנכללים בחלק זה מתייחסים לקונפליקט בין אותם מרחבים עירוניים המיועדים לשימור תודות לערכים היסטוריים ואדריכליים המוטמעים בהם, לבין התביעה להיענות לצרכיה של סביבה דינמית ומשתנה. חלק זה מבקש להצביע על דרכים בהן ניתן לקיים צמיחה ופיתוח לצד שימור, מתוך הקשבה לערכים אישיים וקהילתיים, במטרה לדמיין מרחבים ציבוריים אשר ישקפו אותנו ובמקביל גם ישתקפו בנו, ויבטאו את ההבנה כי אדם לא יכול לזהות את עצמו במרחב נטול הקשר.

העבודות בחלק זה נעות על ציר הזמן. חלקן מתייחסות להיסטוריה של בניית המקום: החומרים, הסיפורים העממיים והזיכרון, כמו עבודותיהם של טוני אשקר, נבט יצחק, אמירה זיאן, אתי אברג'יל ונסרין נג'ר. עבודות אחרות, כמו אלו של מחמוד קייס, ג'אבר עבאס ואורית סימן טוב, מתייחסות להווה שמשקף לעיתים הזנחה ושכחה מחד והשפעות של פיתוח טכנולוגי ודיגיטלי מאידך. אמנים רבים המוצגים בחלק זה, ביניהם רימה ארסלנוב, ניר אדוני, יגאל פליקס, מנאל מחמיד, רונה שטרן, ניבי אלרואי, אשרף פואח'רי, תמר שפר, עדי דולזה, גיא רז, דליה מלין וגבי שטרן וטל ועומר גולן, נושאים מבט מההווה אל עבר העתיד, תוך התבוננות מחודשת בקיים. ניתן לזהות בעבודות אלה הצעה לאמץ אחריות כלפי הזהות של המרחב ולהכיר בו כמרחב רב תרבותי ועל זמני הניזון מנאמנות למקורותיו, בעודו עובר תהליכי פיתוח דינמי שאינם מתנערים מהמארג הסוציולוגי הנוכחי על היבטיו החברתיים והפוליטיים.

החג של החגים הוא פרויקט בעל היסטוריה מכובדת שהתבסס לאורך השנים תודות לשתי האמהות ההיסטוריות שלו, רבקה ביאליק וחנה קופלר. נקודת הזמן הנוכחית בה אנו עדים לתהפוכות היסטוריות במישור המדיני והלאומי על רקע גלי מחאה הדורשים צדק חברתי לכלל תושביה של המדינה, מחדדת את התביעה לבחינה רפלקסיבית של המניעים והאמצעים בתוכם פועלת התערוכה בהקשר המקומי-חיפאי ובהקשר ישראלי רחב יותר. קיום התערוכה בשכונת ואדי ניסנאס ובגלריה לאמנות של בית הגפן – מרחבי תצוגה בעלי גיוון ארכיטקטוני והקשר היסטורי, חברתי ופוליטי רחב וטעון – עומד בניגוד חד למושג המודרניסטי "הקובייה הלבנה", המתאר את חלל התצוגה האמנותית שביקש ליצור מרחב סטירילי נטול הקשר. הביקור בחללי התערוכה מציף שאלות ביחס לנוכחותו של האובייקט האמנותי בתוך המרקם הבנוי הרווי היסטוריה עשירה והיקף תרומתו או השפעתו על גיבוש הזהות התרבותית של המרחב והחברה העירונית.

היסטוריה, שימור ואוצרות של אדריכלות, נמצאים היום במרכז השיח האמנותי. ניתן להזכיר בהקשר זה את הבינאלה ה-12 באיסטנבול, הבוחנת את הקשר בין נרטיב היסטורי לזהות אישית. הבינאלה הנערכת בימים אלה מתמקדת במערכת היחסים בין כוח, אדריכלות ואלימות כציר מרכזי המקשר בין חמשת התערוכות השונות הנכללות בה, בהשראת עבודתו הפוליטית של האמן פליקס גונזלס טורס. הבינאלה מוליכה את הצופה במסע אל העבר דרך טיפול בשאלות של שימור ויצירת נרטיבים אישיים סביב ארכיבים וחפצים היסטוריים, תוך התנגדות להאדרת החדש והערכים החיובים המיוחסים אוטומטית לצמיחה והתפתחות.3

העדר תודעת השימור של החברה הישראלית, הבולט במיוחד בהשוואה לתפיסה האירופאית, הגיע לנקודת משבר בעקבות הריסת בניין גימנסיה הרצליה בשנת 1959 לטובת בניית מגדל שלום – מבנה מסחרי גבוה שסגנונו מתעלם מכל סממן אתני או לאומי. משבר זה חולל שינוי תודעתי והציף את העמימות המאפיינת את יחסן של הרשויות בישראל לשימור מבנים ומרחבים עירוניים. חשוב לציין כי העיסוק בנושא שימור ההיסטוריה הבנויה בישראל הוא דיון טעון המעלה לעיתים מונחים ומושגים פוליטיים הרווחים בשיח של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ובעיסוק ביחס שבין מבני הכוח המשטרים למרחב האורבני. אחד הביטויים לכך הוא הפגיעה המסיבית במבנים ערביים נטושים, לצד פגיעה במבנים השייכים למורשת הציונית.4

המורשת הבנויה של העיר חיפה מתייחדת בחיבורים כמעט בלתי אפשריים של ישן וחדש המשקפים את ההיסטוריה של האזור. הקונפליקט בין שימור וחידוש מופיע כבר במאה ה-18 תחת שלטון דאהר אל-עומר, שהרס את העיר העתיקה ובנה אותה מחדש. ימי השלטון העות'מאני שהתאפיינו בפיתוח מואץ, ביססו את חיפה כעיר נמל מרכזית באגן הים התיכון שבזכותו אף זכתה לכינויה "אום-אל-עמל": אם-העבודה". חנוכת תחנת הרכבת החיג'אזית שחיברה את חיפה לדמשק חיזקה את מעמדה של הראשונה כמוקד משיכה עבור פועלים וקבלנים שהאיצו את התפתחותה ובנייתה.5

לצד אותן תמורות שלטוניות ותעשייתיות משקפת ההיסטוריה האדריכלית של חיפה גם את התמהיל הדמוגרפי המורכב שלה. עוד בימי העות'מאנים תוארה חיפה כעיר רב-תרבותית, בית למיעוטים מדתות שונות, ביניהן הדת הבהאית שקבעה בה את משכנה בראשית המאה העשרים,6 כאשר אפיונה כהרמונית נמשך גם בימי המנדט הבריטי.7 מצב עניינים זה השתנה לאחר החלטת החלוקה עם פרוץ מהומות בין האוכלוסיה היהודית והערבית בחיפה, ששיאן ב"קרב על חיפה" בשנת 1948, עם הנסת תושביה הערבים על ידי לוחמי ההגנה.

במקביל לגיוון האתני של אוכלוסייתה, חיפה מזוהה גם עם מובחנות מעמדית, שנובעת מהתפתחותה כעיר תעשייה של מעמד הפועלים. עם הקמת ההסתדרות בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 זכתה לכינוי "העיר האדומה", "מושג שתיאר הן מצב הן תהליך: מצב שבו הכוח החברתי, הציבורי והתרבותי מצוי בידי הפועלים וההסתדרות, ותהליך של התגברות עקבית של כוח זה, ושל העמקת הנאמנות של חברי תנועת הפועלים אליה".8 מגמה זו התחזקה עם הקמת עיתון המפלגה הקומוניסטית "אל איתיחאד" בשנת 1944. מייסדיו של העיתון היו אמיל חביבי, פואד נאסר ואמיל תומא, שמורשתם שזורה בהבניית הזהות הערבית והמקומית של ואדי ניסנאס. רוח תנועות הפועלים מנשבת גם היום בין קולות המחאה שנשמעו בקיץ האחרון ובאופייה של חיפה.

הטיפול במרחב עירוני רב-תרבותי ומגוון כמו חיפה מציב בפנינו, תושבי העיר, שאלות מורכבות לגבי הזהות האישית שלנו במרחב האדריכלי שנוצר בה. ניתן אף לומר שדילמות אלה עלולות להוביל להקפאת פיתוחם של אזורים מסוימים, לצד העדפת הטיפול במרחבים ציבוריים בעלי אופי נייטרלי יותר, שאינו דורש התמודדות עם קונפליקטים פוליטיים. אולם דווקא אותם אזורים עירוניים אשר משקפים את המרקם הייחודי של עיר זו, הם האזורים הטומנים בחובם פוטנציאל ליצור חברה אורבנית המכילה מנעד רחב של היסטוריות מרובדות.

החג של החגים מספק הזדמנות להתחקות אחרי מקורותיה של חיפה כעיר קוסמופוליטית, רחבה וסובלנית, אשר טמונים בה אוצרות תרבותיים המלכדים יחד דתות ומסורות שונות. בתוך מרחב זה נראה נכון, חשוב ואפילו דחוף לשאול שאלות בדבר שימור וטיפוח העבר והעתיד המשותפים לנו, התושבים החיים בה, ולבדוק מה מספרים הרחובות, הסמטאות והמבנים עלינו ועל ההיסטוריה האישית שלנו זה לצד זה.

החג של החגים השנה הוא חגיגה של אמנות חיפאית דרך תצוגה של אמנים חיפאיים לצד אמנים לא מקומיים, ערב פתיחת תערוכות וימי סטודיו פתוח. בראייה עתידית, אחת ממטרותיו של החג של החגים היא להוות נקודת שיא התורמת לקידום האמנות המקומית. בזאת הוא מצטרף להתפתחותם בשנים האחרונות של מרכזי אמנות עצמאיים ויוצרים שקבעו את מקום מושבם בעיר, מתוך אמונה כי חיפה מאפשרת פתיחות, התנסות ומקוריות.

1.      רוברט פארק, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה האורבנית", אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג: תל-אביב, עמוד 41.

2.      פרופ' ראסם ח'מאיסי, חסמים בפני שיקום המורשת הערבית הבנויה בישראל: http://www.iaa-conservation.org.il/article _item_heb.asp?subject_id=37&id=93.

3.      לי וינברג מתוך סקירה של הביאנלה ה-12 באיסטנבול:  www.axiweb.org/webzine/istanbul

4.      יוסי קליין, האמריקניזציה של תל אביב: פרשת הריסתה של הגימנסיה העברית "הרצליה" לטובת הקמת גורד-השחקים הראשון "מגדל שלום מאיר" (1959 - 1966), הוצאת כרמל: ירושלים, 2011, עמוד 123.

5.      יוסי בן-ארצי, "התקופה העות'מאנית – רקע היסטורי עירוני", קטלוג חיפה העות'מאנית: מבט אל העיר 1516 - 1918, מוזיאוני חיפה, מוזיאון העיר חיפה.

6.      שם.

7.      תמיר גורן, "התקופה המנדטורית – היסטוריה עירונית", קטלוג בשירות הוד מלכותו, סיפורה של חיפה המנדטורית 1918 - 1947, עמוד 11.

8.      דוד דה פריס, שורשיה של 'חיפה האדומה':  http://lib.cet.ac.il/pages /item.asp?item=12942

 

 

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013