ד"ר טל בן צבי
נקודת אחיזה

 

 

נקודת אחיזה: אמנים ערבים ואמנות פלסטינית בתערוכות החג של החגים, ואדי ניסנאס, חיפה 

התערוכה החג של החגים בוואדי ניסנאס נערכה בדצמבר 1994, כאשר שלוש הדתות חגגו כמעט במקביל את חנוכה, חג המולד והרמדאן. התערוכה השתרעה מחלל התצוגה של בית הגפן אל מדרגות האבן המובילות אל הוואדי ולאורכם של הרחובות הסובבים אותו. ב-1996, מונתה חנה קופלר לאצור אותה ועד 2006 אצרה את התערוכה בכל שנה בליווי קטלוג עם טקסט פרשני מקיף בערבית, עברית ואנגלית.[1] מסורת זו נמשכה לאורך עשרים שנות פעילות התערוכה, ויצרה מרחב מוזיאלי מרשים בהיקפו.

 

כבר בתערוכה הראשונה של קופלר בלטה הנוכחות הדומיננטית של אמנים ערבים. כך, הציגו בתערוכה זו עבד עאבדי, איברהים נובאני, חסן חאטר, רנה בשארה, ג'מאל חסן, ג'ומאנה אמיל עבוד, אסד עזי, עאמר דרבאס ואחמד כנעאן.[2]

 

באף אירוע אמנותי אחר בשנות התשעים לא הציגו כה הרבה אמנים ערבים, בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל, בתערוכה בחלל אמנותי מרכזי עם טקסטים בשפה הערבית במרחב המתואר באופן טבעי כמרחב קהילתי-חברתי ערבי.

 

בטקסט התערוכה שתי וערב (1996), פותחת קופלר בדברים אלה: "העירוב האמנותי בפרויקט ואדי ניסנאס נובע מאופיו הבסיסי של המקום, על המירקם האנושי שבו, מרכיביו האורבניים והעניין החברתי שבו עוסק 'בית הגפן' הצמוד אליו, כמרכז תרבות יהודי-ערבי. מפגש האמנות, המורכב מיסודות רבים – חומריים ורוחניים, מאפשר לאמנים המשתתפים בו להציב את יצירותיהם במסגרת פתוחה, הממחישה את הסרת החיץ בין מה שנתפס כאמנות אליטיסטית לבין אמנות פופוליסטית, בין אמירה אינטלקטואלית לביטוי אמנותי אתני, בין חומרים אציליים לחומרים 'עניים', בין מרכז לשוליים ובין תפיסות עכשוויות לתפיסות מסורתיות, במטרה ליצור נקודות מפגש שתתחברנה בעין הצופה למארג ססגוני שבו ללא השתי אין לערב נקודת אחיזה".[3]

 

הוואדי עצמו היה נקודת אחיזה של התערוכה, וכמה מהעבודות היו site specific  ,כלומר נוצרו במיוחד לתערוכה ובמיוחד למיקומן העתידי בוואדי. כך, לגבי עבודה של רנה בשארה, אמנית בוגרת אוניברסיטת חיפה המתגוררת בתרשיחא, מציינת קופלר כי בשארה: "הניבה הפעם מיצב שתוכנן במיוחד למוקד ספציפי בוואדי. 'צעקת הוואדי' של רנא היא אמירה חברתית-פוליטית המתייחסת לשכונות כוואדי ניסנאס או ואדי סליב, שבהן נהרסו ונאטמו בתים במהלך השנים, כבשכונות אחרות בחיפה שבהן טופחה בעבר תפארת הארכיטקטורה הערבית. מחאתה של רנא פורצת מקיר בודד, שריד של בית עתיק שנהרס, אשר ניתן עדיין לזהות בו את שכבות הצבע המקולפות. הקיר כוסה כולו ברדי-מייד אורגני – עלי צבר בשרניים, שכמו 'נתפרו' עליו כקישוט או כגדר חיה. בין עלי הצבר (שנהפכו לסמלו של הכפר הערבי) שולבו שברי המרצפות המצוירות שנותרו בשטח, עדות זעומה לבית שעמד שם פעם ולהמיית החיים שרחשה בו".

 

גם עבודה של ג'מאל חסן היא site specific. בעבודה מציב האמן, בוגר מכללת אורנים המתגורר בג'וליס, גזע עץ-זית עתיק יומין, עקור ומפוסל, על גג בית בכיכר הקרובה לשוק. בטקסט התערוכה מציינת קופלר כי "ג'מאל מנציח את גזע עץ-הזית, המהווה סמל ברכה לבני כל הדתות, כאיקונה גדולת ממדים החושפת את צורתו האורגנית ואת המסר הרוחני החבוי בו כאחת. הדואליות שבין ה'חומר' לבין ה'מסר' תלויה כאן בין שמים לארץ כגעגוע מתמשך, כמצבה עקורה או כדגל של תקווה".

 

הטקסט של קופלר מניח על פני השטח דימויים, כגון: מצבות, בתים הרוסים, מרצפות מצוירות, שיח צבר ועצי זית. ואולם היא נמנעת מקונקרטיות פוליטית הקושרת את זה במובהק לאיקונוגרפיה של אמנות פלסטינית.

 

בראיון עם עבד עאבדי, אמן תושב חיפה,[4] לקראת התערוכה, הוא קושר בין נקודת האחיזה של הוואדי למציאות החיים הפלסטינית: "אני, כחבר בוועדת ההיגוי של משרד השיכון והבינוי לשיקום הוואדי, מעורב באופן אינטגרלי עם הסביבה וחושש מיום שבו יעלה בולדוזר ויהרוס מבלי להשאיר עקבות את המקום שבו גדלתי, מקום המשקף מציאות ועולם שמבטא אותנו. לצערנו יש יותר מדי דוגמאות של שכונות וגם כפרים שנמחקו מסיבות פוליטיות אחרי 48', והרס לא מובן בחיפה אפילו בעשור האחרון – ההרס של שכונת ואדי סאליב".[5]

 

עבודה נוספת בתערוכה אשר עסקה בבית פלסטיני היא עבודתה של ג'ומאנה אמיל עבוד – מיצב של צילומים, רישומים ואובייקטים שאותו מתארת בטקסט קופלר במלים אלה: "ג'ומאנה, שחזרה לכפר ילדותה שפרעם, לאחר שהות ארוכה בקנדה, מגלה מחדש את קסם הנשיות שבבית המזרחי ומתחברת אליו באמצעות מוטיבים קישוטיים וקטעי זכרונות. היא משתמשת בנופי ילדות, במקטע אורנמנטיקה בעלי אופי מקומי...".

 

גם בטקסט זה הבית בשפרעם מזוהה כבית מזרחי בעל מאפיינים מקומיים. שנתיים לאחר מכן, ב-1998, דימויים אלה והבית בשפרעם הנם מוקד תערוכה שאצרתי בגלריה היינריך בל. בטקסט התערוכה מצוטטת ג'ומאנה אמיל עבוד בהתייחסה לדימויים אלה כמולדת אבודה, כהכרה והתוודעות לתרבות הפלסטינית.[6]

 

המעבר לשיח פרשני פלסטיני הוא אחד המאפיינים הבולטים של שינוי השיח סביב עבודות של אמנים ערבים בשנות התשעים, מאפיינים שאסקור כאן בהמשך. אולם הדוגמה המובהקת לכך מצויה בתערוכה נוספת של החג של החגים, שאצרה קופלר ב-1999.

 

בתערוכה בית פתוח, הציג אחמד כנעאן את עבודתו נוכח נפקד (טכניקה מעורבת,  1988). בעיתונות מתוארת העבודה כך: "הבית של אחמד כנעאן הוא כלוב תלוי על בלימה, שמחוברים אליו מפתחות גדולים. בכך יש דואליות של בית-כלא מצד אחד ואפשרות להיכנס לכל דורש מצד שני. הבית הזה, למרות שברים של אריחים אוריינטלים מצוירים, הוא ביתו של אף אחד, בית שהופקר, שנפרץ, שתושביו עזבו אותו או גורשו ממנו, שאף אחד לא רוצה אותו לעצמו".[7]

 

העיתונאית הילה שקולניק מדווחת כי כנעאן מצרף לעבודה זו קטע מפואמה של מחמוד דרוויש, המסכם את ההתייחסות הערכית לבית, המשתנה מנקודת מבט אחת לשנייה.

"... כאן בערב האחרון נתרפק על ההרים המכותרים עננים: כיבוש וכיבוש נגד וזמן קדום יסגיר לזמן החדש הזה את מפתחות דלתותינו. היכנסו, אתם הכובשים, אל ביתנו ושתו את יננו (...) התה שלנו ירוק חם ושתוהו, ובוטנינו טריים, אכלום, והמיטות ירוקות מעץ ארז, התמכרו איפה לשינה אחרי המצור הארוך הזה והירדמו על נוצות חלומותינו (...)".[8]

 

הציטוט של מחמוד דרוויש ממקם את נקודת האחיזה של העבודה לא רק בוואדי ניסנאס כמרחב יהודי-ערבי, אלא כמרחב פלסטיני בעיקרו. הנושא נוכחים נפקדים נמצא במרכז השיח הפוליטי הפלסטיני והאמן מציב זאת כנושא מרכזי בעבודתו. נקודת האחיזה של  העבודה שולחת שורשים לדרוויש, הסופר הפלסטיני הקנוני ביותר, ומציבה את הטקסט במרחב הציבורי כהתרסה.

 

השיח הפלסטיני על העבודות מקבל חיזוק נוסף בעבודה משותפת של עבד עאבדי ומוטי מזרחי באותה תערוכה ב-1999. בראיון עם מזרחי ועאבדי על מסלול הדו קיום בוואדי,[9] מתייחס עאבדי להיותו "בן המקום" – גם ערבי מוסלמי וגם תושב הוואדי, המייצג את "הפסיפס האנושי של תושבי חיפה", כפי שמגדירים יח"צני הפסטיבל את המציאות הדמוגרפית של העיר המעורבת, שהפסטיבל אמור לבטא.

 

עאבדי מתאר כיצד חזר להתגורר בוואדי ב-1972 לאחר לימודי אמנות בדרזדן, כאזרח השייך לקבוצת מיעוט אבל גם המודע לכך שההגדרה הלאומית שלו היא "ערבי פלסטיני, שנולד בפלסטין, קרי ארץ ישראל, והשייך לרוב עצום, הכולל לפחות 250 מיליון דוברי ערבית בעולם". בהמשך הכתבה הוא מציין, בעקבות דיון על מסורות הריאליזם הסוציאליסטי, כי "הפלסטינים מצויים בנקודת זמן היסטורית המצריכה השתתפות והבעת עמדה פוליטית של אמנים, וזאת בדיוק אני עושה. אני מגויס, אמנותית, למטרה הפלסטינית".

 

על נושאים פלסטיניים פוליטיים הוא אומר בראיון כי "גם כשאני מתעסק בנופי חיפה של ילדותי אני אומר משהו על אותם נושאים עצמם, מה גם שהדרך שלי היא ליצור 'אמנות עם משתיק קול'. לא לזעוק נגד הרוב אלא להיעשות, במובנים מסוימים, חלק ממנו. כך, העין המסתכלת לא תהיה רק של ערבי – הדרך היא לגייס את הרוב להשתתף בחוויה שלי, ליצור בו סימפתיה לחוויה הזאת".

 

לקראת סוף הראיון, כפי שמציינת העיתונאית, מזרחי מסיים במשפט "שזה דווקא באמת מתחיל לעניין אותו, האמנות הפלסטינית הזאת".

 

אמנות פלסטינית

מהי, אם כן, היא אותה "אמנות פלסטינית" המהווה את מסגרת הדיון על עבודתם האמנותית של יותר מ-50 אמנים ערבים שהציגו במשך עשרים שנה בתערוכה החג של החגים? ראשית, אומר כי עבודות אלה של אמנים ואמניות פלסטינים, בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל, מוצגות במרחב פוסט-קולוניאלי ובמסגרת יחסי גומלין מורכבים בין שני שדות אמנות לאומיים באופיים. כלומר, מצד אחד האמנים מציגים בשדה האמנות בישראל כשדה עברי-יהודי בעיקרו; מצד שני, אמנים ואמניות אלה מציגים גם במסגרת שניתן לתארה כשדה האמנות הפלסטיני, הן בתחומי הרשות הפלסטינית והן ובתערוכות של אמנות פלסטינית ברחבי העולם כולו. כך נוצר מערך פרשני ייחודי המתאר את "השדה התרבותי של המיעוט הפלסטיני בישראל". השיח הפרשני על עבודות האמנות שהוצגו בתערוכות החג של החגים מאפשר כפילות זו ומייצר מתח ביקורתי גלוי וסמוי לאורך כל תקופת התערוכות.

 

החברה הפלסטינית מגדירה את זהותה מתוך קהילות שונות המרוחקות ומנותקות זו מזו ומשתרעות על פני ארבעה אזורים גיאוגרפיים שונים: הגדה המערבית ועזה, מדינת ישראל, הפזורה הפלסטינית בעולם הערבי והפזורה הפלסטינית באירופה ובארצות הברית. כמו החברה הפלסטינית, גם שדה האמנות שלה מתפרש על ארבעה מרכזים עיקריים אלה. אמנים מכל ארבע הקבוצות מציגים יחדיו במגוון תערוכות של אמנות פלסטינית המתקיימות במרכזי תרבות, במוזיאונים ובגלריות בעולם הערבי, באירופה ובארצות הברית, ואף בתערוכות בינלאומיות, כגון אירועי ביאנלה ודוקומנטה, שבהן הם מציגים כנציגי פלסטין.

 

האמנים הפלסטינים הפועלים בישראל מחולקים לשני דורות: הדור הראשון, הוותיק יותר, מונה כ-20 אמנים, ציירים ופסלים, שהחלו לפעול בשנות השבעים והשמונים לאחר ביטול הממשל הצבאי ובעקבות האיחוד הגיאוגרפי עם האוכלוסיה הפלסטינית בגדה המערבית ועזה לאחר מלחמת 1967; הדור השני, הצעיר יותר, החל לפעול באמצע שנות התשעים, לאחר הסכמי אוסלו, ומונה כיום יותר מ-200 בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל. אמנים אלה יוצרים בכל תחומי האמנות, ובעיקר במיצב, צילום, וידאו ארט ומיצג, נוסף על ציור ופיסול.

הנַכְּבָּה הפלסטינית ותוצאותיה גרמו לכך שאמנים פלסטינים החלו לפעול בגבולות ישראל רק בשלב מאוחר יחסית, כ-25 שנה אחריה. מלחמת 1948 קטעה את פעילותם של אמנים פלסטינים רבים שיצרו בפלסטין המנדטורית מראשית שנות העשרים.[10] תקופת הממשל הצבאי הייתה תקופת בידוד קשה לאמנים שנשארו בגבולות ישראל. לעומת זאת, מצבם של הפליטים הפלסטינים, הן בתחומי הגדה המערבית ועזה והן במחנות הפליטים בעולם הערבי, היה שונה ורבים מהם יצאו ללימודי אמנות באקדמיות לאמנות בעולם הערבי.[11] בוגרי אקדמיות אלה יצרו, למעשה, שתי קבוצות מרכזיות בשדה האמנות הפלסטיני: האחת של אמנים שהגיעו מהגדה המערבית ומעזה וחזרו לבתיהם לאחר סיום לימודיהם,[12] והשנייה של אמנים מהגדה, מעזה ומהפזורה הפלסטינית בעולם הערבי שנשארו להתגורר בריכוזי האוכלוסיה הפלסטינית השונים במקומות לימודיהם, והקימו ב-1969 את ליגת האמנים הפלסטינים ברבת עמון, בביירות, בכווית ובדמשק.[13] בשנת 1975 נפתח סניף של הליגה גם במזרח ירושלים.

 

רק בסוף שנות השישים החלו צעירים פלסטינים לצאת מישראל ללימודי אמנות בארץ ובחו"ל. הראשון שבהם היה עבד עאבדי מחיפה, שיצא, כאמור, ללימודי אמנות בדרזדן, גרמניה, במסגרת מלגת לימודים של המפלגה הקומוניסטית בישראל. ב-1972 חזר עאבדי מלימודיו והתמנה למעצב הגרפי של העיתון אל-איתיחאד (יוצא לאור החל ב-1944). אחריו יצאו ללימודים אוסאמה סעיד, ח'ליל ריאן, דאוד אל-חייק, חסן ח'אטר, וליד קשאש וכמיל דווא. במהלך שנות השמונים סיימו את לימודיהם גם האמנים אבראהים נובאני, אסד עזי, עאסם אבו שקרה, אחמד כנעאן, אבראהים חג'אזי, פריד אבו שקרה, ג'אסר אבו רביעה, אבראהים אבו ג'רביע, בשיר אבו רביעה ועוד. אמנים אלה הציגו בשנות השמונים גם בתערוכות בתחומי הגדה המערבית ועזה.

 

במהלך האינתיפאדה הראשונה (1987), צומצמו מאוד אפשרויות הביטוי האמנותי בתחומי הגדה המערבית ועזה. במקביל להגבלות על הצגת אמנות פלסטינית במרחב הציבורי, וביחס ישיר אליהן, התפתחה תרבות של כרזות, גלויות ורפרודוקציות של עבודות האמנים שהופצו על ידי האמנים עצמם או בחנויות במסגרת אירועים ותערוכות. הכרזות והגלויות הופצו גם בעכו, נצרת וסכנין, והשפעתן על התרבות הוויזואלית של המיעוט הפלסטיני בישראל הייתה רבה.[14]

 

קבוצת אמנים זו, היוצרת החל בשנות השבעים, מדגימה את אופי הפעולה של אמנים פלסטינים הפועלים בעת ובעונה אחת בשדה האמנות הישראלי ובשדה האמנות הפלסטיני. בשדה האמנות הישראלי, אמנים אלה נחשבים ערבים-ישראלים, והם מוזמנים להציג בתערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית בארץ ובעולם. הביאנלה השישית בוונציה (1986) הייתה האירוע הגדול הראשון שבו הציגו אמנים ערבים מישראל – אבראהים נובאני ואסד עזי –במסגרת הביתן הישראלי.

 

האמן הבולט בהקשר זה הוא עאסם אבו שקרה. השיח על עבודתו של אבו שקרה משקף את השינוי שעבר שדה האמנות הישראלי ביחס לעבודתם של אמנים ערבים-פלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל. במאמר על עבודתו של אבו שקרה משנת 1990, הגדירה שרית שפירא את אבו שקרה "אמן ערבי-ישראלי", ואילו בקטלוג שפרסם מוזיאון תל אביב בשנת 1994 לכבוד תערוכת יחיד של אבו שקרה לאחר מותו בטרם עת, מופיעות לא רחוק זו מזו ההגדרות "ערבי-ישראלי מוסלמי" ו"ערבי-פלסטיני-ישראלי".[15] שינוי זה, שראשיתו בתודעתם של האמנים הפלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל ביחס למורכבות זהותם, הוא שינוי הדרגתי שהגיע לשיאו לאחר הסכמי אוסלו ולאחר 1998, שנת החמישים לנכבה, בעיקר בנוגע לעבודתם של קבוצת האמנים הצעירים שנולדו לאחר 1967.[16]

 

דור זה נולד אל מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים, ועולמו הפוליטי קשור לפרדוקס שיצרה מלחמת 1967: מצד אחד, הוכרעה המלחמה הכרעה צבאית ברורה ששכנעה את האוכלוסיה הפלסטינית שישראל היא עובדה מוגמרת ושהם, בהיותם אזרחיה, קשורים בה ובגורלה, ומהצד האחר, חודשו המגעים עם בני עמם בגדה המערבית ובעזה, ובאמצעותם גם עם בני עמם בפזורה הפלסטינית ברחבי המזרח התיכון.[17] קבוצת צעירים זו, שהתבגרה על רקע פרדוקס זה, החלה בלימודי אמנות של ממש רק לאחר הסכמי אוסלו.

 

הסכמי אוסלו וכינונה של הרשות הלאומית הפלסטינית כישות דמוקרטית ריבונית השפיעו השפעה עצומה על האמנות הפלסטינית. תחושת הריבונות וכניסתם של ארגונים בינלאומיים, מרכזי תרבות ושגרירויות (בעיקר מאירופה) לתחומי הרש"פ, הביאו להקמת מרכזי תרבות וגלריות לאמנות. עם זאת, מוזיאון לאמנות, במובנו המערבי של המושג – מוזיאון המבוסס על אוספי יצירות אמנות המחולקות לתקופות – יפתח רק במהלך 2015 ברמאללה.[18] לכן, פעילות סדירה של אמנים פלסטינים ברש"פ,[19] כלומר תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, מתקיימת בעיקר במרכזיים עירוניים ובאוניברסיטאות, למשל: במזרח ירושלים – גלריה אנדיל (הוקמה ב-1992), מרכז האמנות אל-וסיטי (הוקם ב-1994) ומרכז תרבות אל-ממל (הוקם ב-1997); ברמאללה – מרכז לאמנות ח'ליל סכאכיני (הוקם ב-1996), גלריה זריאב (הוקמה ב-1998) ומרכז אל-קטאן (הוקם ב-1998); ובבית לחם – גלריה אל-כהף במרכז הבינלאומי לאמנות בבית לחם (הוקמה ב-1995). מהלך הקמת המוסדות נמשך עד היום. כך, הוקמה ב-2005 גלריה אל-חוש במזרח ירושלים, ואז גם החלה להיערך ברמאללה ביאנלה לאמנות עכשווית.

 

בשנות התשעים התרחב היקף התערוכות במוסדות תרבות חדשים אלה והן פורסמו בעיתונות הערבית גם בתחומי ישראל. בו בזמן, השפיעה תקופת הסכמי השלום הן על החברה הישראלית והן על המיעוט הפלסטיני בישראל. כל אלה הביאו לעלייה ניכרת במספר הסטודנטים הערבים באקדמיות לאמנות, באוניברסיטאות ובמכללות לאמנות בישראל. נוכחות עקבית זו מייצרת ייצוג מצטבר של אמנים פלסטינים בשני שדות האמנות – זה הישראלי וזה הפלסטיני.

 

במרחב שבין שני השדות התרבותיים האלה יוצרים לימודיהם של האמנים הפלסטינים הלומדים במוסדות אקדמיים ישראליים תהליך חיבְרוּת (סוציאליזציה) בעל כמה מאפיינים פוסט-קולוניאליים: ראשית, שפת הלימוד – העברית – מאלצת את האמן לפתח את דרכי הביטוי היצירתיות שלו בשפה שאינה שפת האם שלו; שנית, ההביטוס (habitus) של מערכת הלימוד, כלומר ההקשרים התרבותיים והאמנותיים שלה, מעוגן במרחב שבין שדה האמנות המערבי לבין זה הישראלי ואינו כולל את תרבותו של האמן; שלישית, המערכת לא רק שאינה מייצגת את האמן הפלסטיני, אלא אף מדירה אותו, ובכך מוחקת את התרבות הפלסטינית-הערבית שמתוכה בא; ולבסוף, משום ששדה האמנות הישראלי, בהיותו שדה לאומי, רואה לרוב באמן הערבי הפלסטיני "אחר" הוא אף מונע, בסופו של דבר, את שילובו המלא כחלק אינהרנטי באותו השדה. כך, על אף קיומה של נוכחות מעטה אך מורגשת של אמנים ערבים בתערוכות קבוצתיות או בתערוכות יחיד בישראל, אין להם חלק ממשי בעמדות הכוח בעולם האמנות הישראלית: הם אינם מחזיקים במשרות אוצרוּת, ארכיון או ניהול במוזיאונים הציבוריים בישראל וגם לא במשרות ניהול והוראה במחלקות לאמנות באוניברסיטאות ובבתי הספר לאמנות ולעיצוב בישראל.

 

בתווך, בין שדה האמנות הפלסטיני לשדה האמנות הישראלי, הולך ומתגבש החל בשנות התשעים שדה תרבותי ייחודי שאפשר להגדירו "שדה האמנות של המיעוט הפלסטיני בישראל". תהליך זה הוא חלק מתרבות הלאום של המיעוט הפלסטיני בגבולות מדינת ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות ובשירה שנוצרו בשנות השישים והשבעים, ובתאטרון ובקולנוע הפלסטיניים שהתפתחו בשנות השמונים והתשעים. כיום פועלים יותר מ-300 אמנים פלסטינים, בוגרי בתי ספר לאמנות בחו"ל ובעיקר בישראל. עיקר לימודי האמנות מתקיים באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, באוניברסיטת תל אביב, במכון אבני, בבית הספר לאמנות קלישר בתל אביב, באוניברסיטת חיפה, במכללת ויצ"ו-קנדה בחיפה, במכללת אורנים, במכללת הגליל המערבי, במכללת מנשה ובמכללת קיי בבאר שבע.

 

ב-1994 החלה, כאמור, בבית הגפן בחיפה הפעילות האמנותית של פסטיבל החג של  החגים שכלל כבר מראשיתו מספר רב של אמנים ערבים. מסגרת זו יצרה קשרים ראשונים רבים בין אמנים ערבים בראשית דרכם לבין אוצרים ואמנים הפעילים בשדה האמנות בישראל.

 

ב-1994 הוקמה בכפר ג'וליס שבגליל עמותת האמנים הערבים אִבְּדַאע לקידום האמנות במגזר הערבי, וב-2007 הוקמה גלריה של העמותה בכפר יאסיף (אוצרים: אבראהים חג'אזי וסלאם מניר ד'יאב).[20] אמנים פלסטינים יזמו הקמת חללי תצוגה נוספים המעמידים במרכזם את האמנות הפלסטינית במרכזי האוכלוסיה הערבית ובערים המעורבות בישראל. להלן החשובים שבהם.

 

ב-1996 הוקמה הגלריה לאמנות אום אל-פאחם, במסגרת פעילותה של עמותת אל-סבאר, ובניהול סעיד אבו שקרה. פעילות הגלריה כוללת תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של אמנים ואמניות פלסטינים והפקת קטלוגים בערבית ובעברית.[21]

 

ב-2000 הוקמה גלריה הגר לאמנות עכשווית בשכונת עג'מי ביפו (אוצרת: טל בן צבי) כדי לאפשר מפגש ודיון עם אמנים בשפה הערבית.[22] ב-2005 הוקמה גלריה לאמנות בטמרה (אוצר: אחמד כנעאן) וב-2006 הוקמה הגלריה העירונית ברמלה (אוצר: עאמר דרבאס), כחלק מהקמת סדרה של גלריות בפריפריה בתמיכת אמנות לעם. פעילות רחבת היקף של אמנות פלסטינית מתקיימת גם במרכזי תרבות, כמו הגלריה ברהט (אוצר: חאדר ואשח), הגלריה העירונית בנצרת, הגלריה במרכז צרפת בנצרת, גלריית מעלות תרשיחא, גלריית המתנ"ס בירכא, גלריית המתנ"ס בפקיעין, אשכול הפיס במג'אר, מרכז התרבות בכפר קרע, המכון לאמנות בערערה ומרכז התרבות בכפר יאסיף והפסטיבלים השנתיים לפיסול המתקיימים בו.

 

הפגנת נוכחות

 

ראשית פעילות בית הגפן לפני כעשרים שנה סימלה, אם כן, את תחילתם של הקמת התערוכות וחללי התצוגה ומרחבי השיח המאפשרים תצוגה של אמנות פלסטינית עכשווית הנוצרת בישראל. אמנים אלה, שהציגו בתערוכות החג של החגים, נהפכו במהלך השנים לנציגיה הבולטים ביותר של האמנות הפלסטינית. עבודותיהם זכו בעשור האחרון להתעניינות חסרת תקדים בשדה האמנות הבינלאומי.

 

האמנים הפלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל פעילים במערכת רב-תרבותית ובמסגרת תרבות של מיעוט לאומי הקושרת אותם הן לתרבות הלאום הפלסטינית והן לשדה האמנות בישראל קשר מרובה פנים. עבודתם פונה הן לשדה האמנות הישראלי והן לשדה האמנות הפלסטיני, ולקהלי היעד והגורמים המוסדיים, כגון אוצרים, מבקרי אמנות, אספנים, מוזיאונים, גלריות ובתי ספר לאמנות.

ב-2004, בראיון שערכה דנה גילרמן לקראת 11 שנה לתערוכה,[23] מציינת העיתונאית כי קופלר כלל אינה רואה את עצמה כאוצרת של התערוכה שנמדדת באיכות הפרטים שבה ובתיאוריות שנלוות לה. "נכון יותר לקרוא למה שאני עושה עבודת איסוף, שבסופה אני רוקמת את הדברים ביחד כדי להצליח לעשות את זה נכון בתוך סביבת המגורים", אומרת קופלר בראיון. "זו תערוכת רבת משתתפים, רב דורית ורבת פנים, והסקאלה היא מפולקלור וקיטש ועד לאמנות מושגית – עם כל מה שבאמצע".

בהמשך הראיון היא אומרת, לאור הצלחת הפסטיבל, "האירוע הזה הוא הזדמנות לאמנים המעוניינים להתמודד עם פיסול חוצות [...] אולם גם הרעיון של דו קיום שעומד מאחורי הפסטיבל הזה מושך אותם".

 

אך נדמה, כך מציינת גילרמן בכתבה, שגם קופלר עצמה, כמו רבים אחרים, מתייחסת בספקנות למושג "דו קיום" שמלווה את הפסטיבל מאז היווסדו. "עזבי את הדו קיום, אני לא אוהבת את המושג הזה", היא אומרת. "הייתי מחליפה את הכותרת של דו קיום בקיום. פשוט בקיום".

 

הקיום עצמו, סביבת המגורים עצמה, אם כן, היא נקודת האחיזה הממשית היומיומית שסביבה מתקיימות העבודות. במובן זה, השיח הביקורתי של קופלר הוא שיח שמאפשר הפגנת נוכחות, פעולה אוצרותית המאפשרת פלטפורמה, במה, מרחב תצוגה, שעליה יכולים כמה סוגי שיח להתקיים זה לצד זה.

 

הפגנת נוכחות במרחב הציבורי היא פרקטיקה ביקורתית, טוענת אריאלה אזולאי בספרה אימון לאמנות. [24]אזולאי מציינת כי הפגנת הנוכחות מסרבת לספק לשדה האמנות את טעם קיומו, כלומר את יצירת האמנות, וכי מדובר בפרקטיקה שונה לסימון במרחב הציבורי אשר עיקר המאמץ בה הוא "לחורר חורים בסיפור ההגמוני".[25] תיאור זה תואם את הנוכחות והיצירה האמנותית של אמנים ערבים הפועלים במסגרת התערוכה החג של החגים בעשרים השנים האחרונות.

ואדי ניסנאס עצמו כשכונה ערבית, לצד יצירות האמנות שתוארו כאן בהרחבה ומערכי הפרשנות הנילווים להם – כל אלה מאפשרים לפוליטיקה של זהויות להתממש ולפעול במרחבי שיח ביקורתיים ופוליטיים המאתגרים את הממסד האמנותי.

 

הנוכחות הפלסטינית בוואדי קיבלה חיזוק משמעותי כאשר הנהלת בית הגפן יזמה והקימה את פרויקט דרך השיר, שכחלק ממנו הותוו בוואדי ניסנאס מסלולי שירה ובהם הוצגו שירים של חנא אבו חנא, סמי מיכאל ואמיל חביבי. בקטלוג בית הגפן משנת 2005 נכתב על אמיל חביבי: "אמיל חביבי המנוח היה פובליציסט, מדינאי, מנהיג ובן נאמן לעמו הפלסטיני, אוהב גדול של עיר מולדתו חיפה. יצירתו של חביבי אשר פתחה צוהר לחוויה הפלסטינית בכלל ובתוך ישראל בפרט, שזורה בתיאורים של המקום שבו הוא חי, ובמיוחד מחוברת לעיר הולדתו חיפה, שבה בחר להיטמן אחרי מותו. את יחסו הרגשי והפוליטי כלפי חיפה סיכם אולי בכתובת שציווה לחרוט על מצבתו 'נשארתי בחיפה'".[26]

 

מיקום היצירות לצד מרחב ספרותי עשיר בשפה הערבית (ובתרגום לעברית) מרחיב את מערך הפרשנות שלהן וממקם אותן כחלק מתרבות פלסטינית רחבה ועשירה. במובן זה, התרבות החזותית הנוצרת בתערוכה בוואדי שוב ושוב, וייצוגה במרחב הציבורי הם ביטוי של נרטיב מקביל, מתחרה, אלטרנטיבי להיגיון הלאומי, שלעתים אף חותר תחתיו. אף כי אמנות ישראלית עכשווית פועלת עדיין ברובה במסגרת הבלעדיות של השיח העברי וההיגיון הלאומי, פעילות זו שקופלר הגדירה כ"קיום" היא המגדירה גם את האפשרות לפעול באופן ביקורתי בתוך וכנגד מסגרות אלה.

 

במובן זה, הפוליטיזציה של הנוכחות האמנותית, על ההיסטוריות המלוות אותה, היא המאפשרת את ההכרה בזהות האמנים, והיא אף המקשה על מחיקתה של נוכחות זו במסגרת מערכי השיח והפרשנות האמנותיים של התקופה. תערוכות החג של החגים יצרו במשך עשרים שנה נוכחות של תרבות ערבית-פלסטינית מתמשכת במרחב הציבורי. נוכחות זו היא נקודת אחיזה שמשמעותה במקרה זה היא תביעה לנוכחות קבע של הקהילתי-חברתי-תרבותי בתוך מרחב לאומי הגמוני, וזאת על פני השטח, לאור יום, בניגוד לעמדה מחתרתית כשוליים של שִכחה והשכחה.

 

 

___________________________________________________________________________________________________

[1] עם הקטלוגים שערכה חנה קופלר בהוצאת בית הגפן – מרכז ערבי-יהודי, נמנים: מרחב מחיה, תערוכת האמנים הערבית הארצית (2000); ילדים, החג של החגים (2001); טבע דומם, חודש התרבות והספר הערבי (2002); אור וצל, חודש התרבות והספר הערבי (2004); זירת משחק, החג של החגים (2005).

[2] אלה הציגו לצד האמנים עפרה צימבליסטה, רן הררי, אריאלה ורטהיימר, מרטין אגמון, שולי נחשון, דורון איליה, תמר שחורי, אברהם אילת, ג'ון רירדון, נדיה לייבמן, שולי נחשון, רונן לייבמן, רונן ישראלסקי, קובי הראל, גדעון גכטמן, ז'אק ז'אנו, אלי רן, נורית צדרבוים, שמואל פאר, בלו-סמיון פיינרו, אלדד רפאלי ומיקי קרצמן.

[3] חנה קופלר, 1996. שתי וערב, בית הגפן, חיפה.

[4] על עבודתו של עבד עאבדי ראו בהרחבה בטקסט הרטרוספקטיבה בתערוכה באום אל פאחם. טל בן צבי. "עבד עאבדי, רטרוספקטיבה, 50 שנות יצירה", הוצאת גלריה לאמנות אום אל פחם. (2010)

[5] אורה ברפמן, "תבנית נוף מולדתם", כלבו, שבועון חיפה, 13/12/96.

[6] על תערוכתה של ג'ומאנה אמיל עבוד ראו בהרחבה בקטלוג: טל בן צבי, מזרח תיכון חדש – 11 תערוכות יחיד בגלריה קרן היינריך בל, הוצאת עמותת הגר (2000).

[7] הילה שקוליניק, "אמירה בוואדי", כלבו, שבועון חיפה,  8/1/99. וראו גם  בית פתוח, תערוכה קבוצתית בוואדי ניסנאס, חיפה, אוצרת: חנה קופלר, עמ' 97.

[8] דרוויש, מחמוד, "הערב האחרון על האדמה הזאת", בתוך קטלוג התערוכה בית פתוח, עמ' 97.

[9] איריס מילנר, "בגיל שמונה נהפכתי למיעוט", הארץ 2/12/1999 (כותרת משנה: על עבודתם של מוטי מזרחי ועבד עאבדי, תערוכה קבוצתית, החג של החגים, ואדי ניסנאס חיפה, אוצרת: חנה קופלר).

 

[10] כמאל בולאטה מציין כי האמנים הבולטים שהתפתחותם נקטעה היו, בין היתר, זֻלְפָה אלסַעֲדִי, ח'ליל חלבי, ג'מאל ביארי, ח'ליל בדאויה, אבראהים חנא אבראהים, ג'ברא אבראהים ג'ברא, נביל בשארה וסאמיה חלבי. ראו בהרחבה: בולאטה, כמאל, 2001, "העולם, העצמיות והגוף: נשים חלוצות באמנות הפלסטינית", בתוך: טל בן צבי ויעל לרר (עורכות), דיוקן עצמי – אמנות נשים פלסטינית, תל אביב: אנדלוס, עמ' 48-9;

Boullata, Kamal, 2000, Istihdar al-Macan: Dirasat fi al-Fan al-Tashkili al- Filastini al-Muasir (The Recovery of Place: A Study of Palestinian Contemporary Painting), Tunis: ALECSO; Boullata, Kamal, 2000, "Art", in Philip Mattar (ed.), The Encyclopedia of the Palestinians, New York: Facts On File.

[11] בשנים 1965-1953 למדו כ-100 אמנים, נשים וגברים, כמעט מחציתם ממחנות הפליטים בעזה, לימודי אמנות במוסדות שונים בעולם הערבי: בקהיר, באלכסנדריה, בבגדאד, בדמשק ובביירות. ראו בהרחבה:

Wijdan, Ali, 1994. "Modern Arab Art", in Salwa Mikdadi Nashashibi, Etel Adnan and Laura Nader, Forces of Change: Artists of the Arab World, Washington DC: The National Museum of Women in the Arts, p. 107.

[12] סולימאן מנסור, נביל ענאני, תיסיר ברכאת, אבראהים סאבא, עאסם בדר, ורה תמארי, טאלב דווייק, כמאל אל-מוג'אני, פתחי ר'בן ועוד.

[13] בקבוצת האמנים שפעלה בפזורה בלטו תחילה בני הדור הראשון שעוד נולדו בפלסטין לפני 1948, ובהם אסמאעיל שמוט, תמאם אל-אכחל, פול גורגוסיין, אבראהים ר'אנם, מסטפא אל-חלאג', עבד אל-רחמן מזאעין, ג'וליאנא סארופים, סמיר סלאמה, ולאדימיר תמארי, אבראהים חזימה ונאסר סומי, וכן כמאל בולאטה המתגורר כיום בצרפת. בשנים אלה התגבשה בפזורה הפלסטינית גם קבוצת אמניות פלסטיניות. בירדן פועלות היום אמניות רבות, ועם המרכזיות שבהן נמנות פאטמה מוהיב, מנירה נסיבה, סאמיה אל-זרו, סהא שומאן, וכן ג'מאנה אל-חסיני, סאמיה חלבי, לילא אל-שוא וסמירה בדראן. המפורסמת והצעירה מבין אמניות אלה היא מונא חאטום. ראו בהרחבה:

Sherwell, Tina, 2002. "Bodies in Representation: Contemporary Arab Women’s Art", in Fran Lloyd (ed.), Contemporary Arab Women’s Art: Dialogues of the Present, London: I.B. Tauris, pp. 58-70.

[14] כך, לדוגמה, בשנות השמונים הופצה בסכנין כרזה של האמן סולימאן מנסור ממזרח ירושלים לציון חמש שנים ליום האדמה, וכן הודפסו והופצו בגליל ובמשולש כרזות של אסמאעיל שמוט. ראו שרוול, טינה, 2001, "לדמות את פלסטין כאמא-מולדת", בתוך טל בן צבי ויעל לרר (עורכות), שם, עמ' 66-49; Ankori, Gannit, 2005, Palestinian Art, London: Reaktion..

[15] שפירא, שרית, 1990, "צבר בעציץ, עאסם אבו שקרה", קו 10: 41-36; גינתון, אלן, 1994, "הפסיון של אבו שקרה", בתוך עאסם אבו שקרה – קטלוג, תל אביב: מוזיאון תל אביב; תמיר, טלי, 1994, "צל הזרות: ציוריו של אבו שקרה", עאסם אבו שקרה – קטלוג, תל אביב: מוזיאון תל אביב.

[16] ראוי לציין ששינוי תודעתי זה התקיים באותן שנים בהדרגה גם בשדות שיח נוספים בישראל, למשל באקדמיה.

[17] רבינוביץ, דני ואבו בקר, ח'אולה, 2002, הדור הזקוף, ירושלים: כתר, עמ' 20.

[18] ראו בהרחבה אתר המוזיאון - http://www.palmuseum.org/about/the-museum

[19] הצעירים הבולטים בתקופה זו הם, למשל, ח'ליל רבאח, ג'וואד אלמאלחי, ח'אלד חוראני, סטיב סאבלה, סבחי זבידי, ח'אלד זיגארי, וכן קבוצת אמניות ובהן טינה שרוול, עזה אלחסן, סוהיר אסמאעיל פרג', פאתן נאסטאס מיתוואסי, רולא חלואני, דינה ע'אזל וסמר גאטאס.

[20] על פעילותה של עמותת אבדאע ראו באתר: http://www.ibdaa-art.com.

[21] ראו קטלוגים בהוצאת הגלריה לאמנות אום אל-פאחם, למשל, שקד, שלומית, 2000, יוקו אונו, חלון פתוח; אבו שקרה, פריד, 2001, מפחמות; דקל, דרורה ואיפרגן, אבי, 2003, In house: אמנים צעירים יהודים וערבים; אזולאי, אריאלה, 2004, אפשר היה לראות הכל; אבו שקרה, פריד, 2005, מרוות עיסא, מנאדיל (מטפחות); גל-עצמון, נטע, 2005, שפה זרה, אסד עזי ומאיר פיצ'חדזה; אבו שקרה, פריד, 2005, בת'ינה אבו מלחם, המחט ניצחה את התופר; פרח, חנא וחוראני, ח'אלד, 2006, חמישה סיפורים: תייסיר ברכאת, נביל ענאני, סולימאן מנסור, ח'אלד חוראני, סמיר סלאמה; שוב, מורן, 2007, לא תראו. וכן באתר הגלריה:

  http://www.umelfahemgallery.org/homeheb.html.

[22] בגלריה הגר לאמנות הוצגו תערוכות יחיד של האמנים האלה: ג'ומאנה אמיל עבוד, ראידה אדון, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, פאתן נאסטאס מיתוואסי, שריף ואכד, אשרף פואח'רי, אניסה אשקר ואחלם ג'מעה. ראו באתר הגלריה: www.hagar-gallery.com, וכן בקטלוגים שערכה טל בן צבי בהוצאת עמותת הגר, שניהם ב-2006: הגר – אמנות פלסטינית עכשווית; ביוגרפיות, 6 תערוכות יחיד בגלריה הגר לאמנות.

[23] גילרמן, דנה, "אפילו העליבות נראית מפתה", הארץ, 9/12/2004, עמוד ד3 כותרת משנה: תערוכת קבוצתית, זירת משחק ואדי ניסנאס, חיפה, אוצרת: חנה קופלר. ראיון לקראת 11 שנה לתערוכה.

[24] ראו בהרחבה: אריאלה אזולאי, 1999, אימון לאמנות: ביקורת הכלכלה המוזיאלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 163.

[25]  שם, עמ' 164.

[26] דאוד, סיהאם, 2005, מתוך קטלוג זירת משחק (עורכת: חנה קופלר), בית הגפן, חיפה.

 

ד"ר טל בן צבי היא אוצרת וחוקרת תרבות. משנה לנשיאה לעניינים אקדמיים, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים.

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013