אור תשובה
נְקֻדַּת מָגוֹז (נ')



 

 

בפרספקטיבה, נקודת המפגש אליה מתכנסים קווים מקבילים הנראים ממרחק.

 

 

 

בשנים 1947-1948 התרחשו בשני קצוות שונים ומרוחקים של העולם סדרות אירועים פוליטיים הרי גורל, אשר במובנים רבים חולקים לא מעט מן המשותף. ב-14 באוגוסט 1947 הוכרז באופן רשמי על סיום השלטון הבריטי בתת היבשת ההודית. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-29 בנובמבר 1947, התקבלה בארגון האומות המאוחדות החלטה דומה גם לגבי תום המנדט הבריטי בפלשתינה. טיבו ומשכו של השלטון הבריטי בכל אחד מהמקרים היה שונה, וכך גם הנסיבות בהן הסתיים. עם זאת, בשני המקרים, ההחלטה על סיומו סימנה את הרגע המשמעותי והמכונן בתולדותיהן של ארבע מדינות לאום צעירות: הודו, פקיסטן, ישראל ופלסטין.

 

מידת ההצלחה (או שמא חוסר ההצלחה) של יישום החלטות אלה בפועל עודה מלווה את המציאות החברתית והפוליטית המורכבת, הן בתת היבשת ההודית והן ברצועת הארץ בין נהר הירדן והים התיכון. זוהי גם נקודת המוצא של תערוכה זו, המבקשת לכנס אליה קווי עלילה מרוחקים ומקבילים אלה, ולתהות על אודות האפשרויות הטמונות במפגש ביניהם מפרספקטיבה בת זמננו.

 

נרטיבים מכוננים נוטים להדגיש את הייחודיות והחשיבות של ההיסטוריה המקומית-לאומית ולעגן אותן בזיקה גיאוגרפית. דווקא מתוך הבנה זו, מנסה התערוכה לייצר תהליך הפוך: היא מבקשת להישען על קווי הדמיון בנסיבות ההיסטוריות של המקרים (אשר כוללים שלטון בריטי קולוניאלי, תכניות חלוקה, טרנספרים המוניים, עקירה, פליטות וסכסוכים טריטוריאליים הנמשכים עד היום) ולשאול כיצד החשיפה והעיסוק בזיכרון של האחר מאפשרים מבט מחודש ומורכב יותר על הנרטיב האישי.

 

 

1947-1948 – נקודת הצטלבות

 

בדומה לרבים מבני הדור הצעיר בישראל, אשר נסעו להודו בראשית שנות העשרים לחייהם, מצויידים בתרמילאי מטיילים והתרגשות לקראת 'הטיול הגדול', חוויתי גם אני בראשית שנות העשרים לחיי מפגש ראשון ומכונן עם תת היבשת ההודית. בשונה ממרביתם של מפגשים אלה, המפגש שלי התקיים בשלהי שנת 2012 דווקא בלונדון, אליה הגעתי ללימודים במחלקה לתרבות חזותית שבאוניברסיטת גולדסמית'. על אף שבמהלך אותה שנה טיילתי בעיקר בין מדפי ספריות, במובנים רבים היה זה עבורי 'טיול גדול'.

 

במסגרת לימודיי, התוודעתי לתחום מחקר צעיר ומתפתח של זיכרון בין-תרבותי (Transcultural Memory), המבקש לבחון ולהעלות שאלות על אודות המפגשים שמזמן העידן הגלובלי בין מטעני הזיכרון של תרבויות שונות ודפוסי ההבנייה שלהם, לצד מיפוי ויישום התמורות שיש בכוחם של מפגשים אלה לייצר. בעקבות העיסוק בתחום זה, מצאתי עצמי חוזרת שוב ושוב אל ההיסטוריות והנרטיבים שסחבתי איתי מבית, תוהה לגבי האופן בו נרכשו והוטמעו בזהותי, אודות המקום שקיבלה זהותי שלי בתוכם ואודות המנגנונים אשר תבעו את שימורם והנצחתם של אחדים ואת מחיקתם של אחרים. מבחינה מסויימת, ההתחבטות בשאלות הללו בקבוצת לימוד שכללה סטודנטיות מגרמניה, קוריאה, בריטניה, אירלנד, קנדה, ארה"ב, הודו, פקיסטן וישראל, הייתה בעצמה מעין זירת ניסוי בזיכרון בין-תרבותי.

 

בנסיבות אלה למעשה למדתי לראשונה על ההיסטוריה המורכבת של תת היבשת ההודית ותושביה, אשר בשנת 1947 זכו בעצמאות משלטון האימפריה הבריטית ואשר עם עצמאות זו ירשו, בדומה לתושביה היהודים והערבים של פלשתינה באותן שנים, גם תכנית חלוקה דו-לאומית. החשיפה לקווי הדימיון הרבים בין ההיסטוריה המקומית להיסטוריה של תת היבשת ההודית, הייתה עבורי חוויה מסעירה ומעוררת מחשבה. כיצד זה שבשני אזורים כה מרוחקים זה מזה התרחשו באותן שנים אירועים כה קרובים וכמעט שאין נותנים על כך את הדעת? כמה משונה שישראלים צעירים נוהרים בהמוניהם לתור את תת היבשת במשך חודשים, ועדיין היסטוריה משותפת זו נעלמת פעם אחר פעם מעיניהם. האין זה תמוה שאנו ממשיכים להתעקש לחשוב וללמד את ההיסטוריות שלנו בהקשר לאלה של אירופה והמערב ולא בהקשר לאלה של מדינות פוסט-קולוניאליות אחרות ושל החיים סביבנו? וכיצד יצטיירו בעינינו היסטוריות אלה, אם ניטיב לראותן כמכלול נרטיבים השזורים זה בזה ולא רק כאוסף התרחשויות נפרדות וייחודיות המעגנות את עברו של עם בגבולותיו הטריטוריאליים?

 

על מנת לנסות ולהבין את נקודות ההשקה האפשריות בין ההתרחשויות ואת אפיקי המחשבה החדשים שהן עשויות לזמן, מוטב לחזור תחילה לנקודה אליה מתנקזים צירי הזמן המשותפים: השנים 1947-1948. לקראת סיום השלטון הבריטי בהודו (שנמשך מאמצע המאה ה-19 ובאזורים מסוימים אף מהמאה ה-18) ניסחה בריטניה תכנית לחלוקה טריטוריאלית של הודו הבריטית, על מאות מיליוני תושביה, לשתי מדינות לאום חדשות: מדינת רוב הינדי (הודו) ומדינת רוב מוסלמי (פקיסטן). בפלשתינה, המנדט הבריטי על השטחים שנכבשו מידי האימפריה העותמאנית נקבע מלכתחילה כהסדר זמני. בשנת 1947, לאחר שלושים שנות שלטון בריטי הכריז ארגון האומות המאוחדות על סיום המנדט וחלוקת הטריטוריה עליה חלש לשתי מדינות לאום – יהודית וערבית.

 

עקרונותיהן המנחים של שתי תכניות החלוקה היו דומים להפליא: שתיהן התבססו לכאורה על ריכוזי אוכלוסייה דתית ועל כן הכתיבו את עיצובן של טריטוריות קטועות. פקיסטן וישראל היו למעשה מקרים יחודיים וראשונים מסוגם של מדינות אשר הוקמו על בסיס זהות דתית ולא אתנית, מתוך הנחה שעם הכרזת עצמאותן יהגרו אליהן קבוצות נוספות של בני אותה דת. מאחר שהאוכלוסייה המוסלמית בהודו הבריטית הייתה מרוכזת באזורים שונים, עד שנת 1971 שלטה פקיסטן בשתי טריטוריות נפרדות והתקיימה כמדינה נטולת רצף טריטוריאלי: פקיסטן (המערבית), אשר גבלה בחלקה המערבי של הודו וכללה את עיר הבירה דאז קראצ'י, ומובלעת נוספת באזור בנגל שבמזרח הודו שכונתה פקיסטן המזרחית (לימים בנגלדש).

 

הטריטוריות החדשות שהוקצו לאוכלוסיות הערבית והיהודית בתכנית האו"ם לחלוקת פלשתינה היו אף הן מקוטעות ומפוצלות, אך בכולן היו נקודות מעבר אשר שימרו רצף טריטוריאלי מסוים. אולם, עם פרסומה נדחתה תכנית זו על ידי הנהגת היישוב הערבי, כיוון שהקצתה לאוכלוסייה הערבית פחות ממחצית שטחה של הטריטוריה. עם עזיבת הבריטים בשנת 1948, פרצה בין הצדדים מלחמה, אשר במהלכה נכבשו כ-500 כפרים ערבים וכ-700,000 בני אדם הפכו לפליטים. לאחר המלחמה, מצאה עצמה האוכלוסייה הערבית מחולקת בין שטחים מנותקים ומכותרים ממזרח וממערב לטריטוריה שהוכרזה עם תום המערכה כמדינת ישראל.

 

בהודו הבריטית לשעבר, תכנית החלוקה אמנם יצאה לפועל בהתאם לגבולות שהתוותה עם הכרזת עצמאותן של שתי המדינות באוגוסט 1947, אולם יישומה גרר תוצאות קשות ורוויות אלימות לא פחות. בחילופי אוכלוסין בסדר גודל חסר תקדים, כ-12 מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם וממולדתם והפכו לפליטים בתחומי מדינת הלאום שתכנית זו ייעדה להם (כאשר שישה מיליון נוספים הצטרפו אליהם במהלך שני העשורים הבאים). בחודשים שלאחר הכרזת החלוקה של הודו הבריטית, כמיליון בני אדם משני הצדדים מצאו את מותם במעשי טבח, ביזה, אונס ומתשישות ועוני שלא אפשרו את צליחת המסע הארוך בין המדינות.

 

תכנית החלוקה בדרום אסיה הייתה בעלת השלכות והשפעות מתמשכות על המאבקים הטריטוריאליים והיחסים המתוחים בין הודו ופקיסטן. ועם זאת במשך עשרות שנים נשמרה בשני הצדדים מסורת של שתיקה סביב אירועי החלוקה. עד היום, כמעט 70 שנה אחרי ולמרות שמיליוני גברים ונשים קיפחו את חייהם, נפגעו, נאנסו ונושלו מביתם ומרכושם בדרך למיסודן העצמאי של שתי המדינות, ממעטים גורמים רשמיים בהודו ובפקיסטן להזכיר או להנציח את אירועי החלוקה או את הקרבנות שגבתה. כיצד משתלבת בנרטיב ההתנערות הצודקת ממרות השלטון הבריטי העובדה שלשני הצדדים היה חלק באירועים האלימים, אשר הטילו על סיפור עצמאותם צל כבד של הדרדרות מוסרית ואכזריות כלפי מי שיום קודם לכן עוד היו שכניהם? תהייה זו תקפה במובנים רבים לא רק לגבי כתיבת ההיסטוריות הלאומיות של הודו ופקיסטן, אלא גם ביחס למציאות השוררת במדינת ישראל; מציאות שבה עוד ארוכה הדרך להכרה באפשרות שמצדן השני של עצמאות, גאולה ותקומה ניצבות לא אחת גם אלימות, גירוש וגרימת סבל לאחר.

 

מהצטלבות לתנועה

"נקודת מגוז" הוא מונח הלקוח מתחום האמנות, אשר מתאר את נקודת המפגש הדמיונית בין קווים מקבילים בציור, כך שנוצרת בו אשליה של עומק. אולם, כפי שמרמז השם (שנגזר מהפועל נגוז), סיטואציית המפגש גם טומנת בחובה אזהרה, משום שהנקודה בה נפגשים הקווים לכדי גוף אחד, היא גם הנקודה בה הם לכאורה נעלמים. במידה רבה, זוהי גם הסכנה הטמונה במפגשים מהסוג שתערוכה זו שואפת לזמן, כיוון שבניסיון להפגיש או להשוות בין התרחשויות היסטוריות והטראומות הגלומות בהן, קיים גם פוטנציאל להפוך לחוויה מרדדת, המוחקת ומתעלמת מייחודיותו ומורכבותו של כל מקרה. כך למשל, אחת הנקודות הבולטות בהקשר זה כרוכה באופן בו באה לסיומה כל אחת מתכניות החלוקה: בעוד הודו הבריטית לשעבר הפכה לשלוש מדינות לאום עצמאיות, פלשתינה המנדטורית הפכה בסופו של דבר רק למדינת לאום אחת – ישראל, בעוד הפלסטינים עדיין ממתינים לעצמאותם.

 

מתוך כך מתחדד הצורך לשקול ולבחון את הצעדים בתווך שבין המקרים, במטרה לעשות בהם שימוש מושכל – כזה המבקש לשאול מה יש בכוחה של הצטלבות זו לזמן וכיצד יש באפשרותה לתפקד כמרחב העוסק בייצור ידע ולא במחיקתו. זהו מרחב שיש בכוחו לספק הבנה מחודשת ומורכבת יותר של המקומי והעצמי, תוך למידה והתוודעות לנרטיב של האחר, ובחינתם בהקשר עכשווי ופוליטי שאינו כבול בהכרח לגבולות ההיסטוריה של מדינת הלאום.

 

האמניות והאמנים המציגים בתערוכה הם בני הדורות שלא חוו על בשרם את אירועי 1947-1948. בעבודותיהם הם מציעים נקודת מבט עכשווית ומחודשת על המוסכמות והנרטיבים שצמחו סביב אותם אירועים מכוננים – נרטיבים אשר עיצבו את עמודי התווך האידיאולוגיים של החברות בהן גדלו ואת הכרונולוגיות ההיסטוריות שכל חברה אימצה בדיעבד. למרות שאין ספק כי להתרחשויות של אותן שנים ולהשלכותיהן הייתה השפעה מכרעת על עשייתם ועל המרחב בו הם פועלים, העבודות המוצגות כאן אינן מתיימרות לבקר אירועים אלה, לשחזר את הטראומות הגלומות בהם או לשפוט את מי שנטלו בהם חלק. זאת, לא מכיוון שיש בפרויקט זה משום כוונה להתעלם מהיסטוריות מורכבות וכאובות אלו, כי אם מתוך השאיפה של האמנים להתמקד בחשיפתם, בחינתם והבנייתם מחדש של המנגנונים שבשמם אירועים אלה התרחשו ועודם מתרחשים. את מגוון תחומי העיסוק, המחקר והפעילות שלהם, מציעה תערוכה זו לבחון באמצעות שני מרחבי שיח אפשריים, העולים מתוך עבודות האמנים ומכתיבים את חלוקת החלל: פוליטיקות של חלוקה ועל גבולות הארכיב.

 

בפוליטיקות של חלוקה אפשר למצוא עבודות הבוחנות את מערכת הגבולות הפיזיים שנמתחו בין המדינות ואת המערכות הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות שגבולות אלה משרתים ואשר משרתות אותם. האמנים מבקשים לבחון את התשתיות הצבאית והאזרחית הפועלות סביב אזורי הגבול ולהציע עבורן פרשנות אישית ואמנותית. הם מעלימים ומציירים את קווי הגבול, מבקשים להביט בהם כאובייקט שריר ופיזי, ובה בעת כשום מקום – מערכת קווים פיקטיבית מעשה ידי אדם, אשר תלויה בפעולת חזרה ושחזור מתמדת על מנת להמשיך ולהתקיים.

 

האמנים שמתמודדים עם גבולות הארכיב מבקשים למתוח את גבולות הנרטיב הלאומי אל מעבר להתרחשויות ולסיפורים המוכרים והמקובלים, ולתת מקום לתמונות ולפרטים שנותרו מחוץ לקאנון ולאלה אשר נידונו להתקיים בין שני העולמות. אם הארכיב הוא כלי רב עוצמה המשמר ומסווג טקסטים, מקומות, אנשים, ארטיפקטים ומיתוסים, אזי גבולותיו הם המקומות בהם מתקיים משא ומתן מתמיד לגבי אילו נרטיבים וסוגי ידע יונצחו ואילו יתדרדרו עם הזמן אל תהום הנשייה. העשייה במרחב זה מבקשת להעניק מקום לאותם נרטיבים, דמויות ואובייקטים שנדמה לא אחת כי כבר נידונו לשיכחה, מתוך אמונה שיש ביכולתם לתאר סיפור אחר, מורכב ומעשיר יותר אודות החברה והמקום שבמרכזה. בעשייה זו גם טמונה ההבנה, בין אם מוצהרת ובין אם מובלעת, שעצם העיסוק באותם דמויות ואובייקטים, מהווה פעולה המערערת על היררכיות ייצור ושימור הידע.

                       

מה עשויה לזמן חוויית הצפייה בתערוכה, ובמיוחד בעבודות הנוגעות בסוגיות החלוקה והמציאות המורכבת של הודו ופקיסטן, עבור הצופות והצופים בה מן המציאות הפוליטית במזרח התיכון? האם היבטים טראומטיים של גלות, הפרדה, סכסוך, השכחת זיכרון מכוונת ומדיניות גבולות מחמירה, יכולים לקבל משמעות שונה או נוספת כשהם נחווים מנקודת המבט של מציאות רחוקה ומנותקת? האם בדומה למפגשים במדינה זרה ובשפה זרה, יוכלו גם הן לשפוך אור חדש על מערכת יחסים טעונה ולעתים מיואשת? מה נוכל לגלות באמצעות המפגש שהן מזמנות על אודות המנגנונים שבשמם ועבורם נרטיבים מסוימים נמחקים ואחרים נוצרים, וכיצד נוכל באמצעות כל אלה, לעצב מחדש את תפקידנו בתוכם?

 

בעוד שהתוויית נרטיבים לאומיים היא במהותה פעולת תיחום ומיקוד, תנועה מהחוץ פנימה ומהריבוי אל הייחוד, בבסיס תערוכה זו עומד הניסיון להעמיד מודל חשיבה חדש לקריאת ולכתיבת נרטיבים אלה. מודל זה מבקש לבחון את ההיסטוריה מנקודת מבט רב-מוקדית, תוך תהליך של הרחבה והתבוננות החוצה. בהסתמך על אלו, הוא מציע לחשוב על זיכרון של אירוע מסוים כעל גורם שיש ביכולתו לסייע בניסוח ההיסטוריות של אירועים אחרים ובהבנה מעמיקה יותר שלהם ושל המציאות שבכוחם לייצר.

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לבית הגפן 2013